בשנים הראשונות ליצירת תל־אביב אירע הדבר.

“עיר־המחר” – או “קרתא־חדתא” בצורתה החדישה – היתה קבוצה זעירה של מאה בתים, לכל היותר, עם “רחובון” הרצל כראש כל “חוצותיה” ועם “שדרות רוטשילד”, מבית המנוח שמריהו הלוי עד לתחנת־המשטרה העכשוית כמרכזה ההומה בלילות ירוּחים ומכוכבים.

מובן הדבר מאליו, כי לא יישכח בזה גם בנין הגימנסיה “הרצליה”, אשר הושלם בימים ההם למזל־טוב, ויהווה בזוג אגפיו המצודתיים לגופו הבוהק והמזרחי, סמל וגבול כאחד לשכונה עצמה וגם לשבעת מייסדי “אחוזת־הבית” זאת, כפי שכינוה אלה לראשונה בענוותם הרבה ובדמיונם המצומצם. תיזכרנה לטובה, מיוחדת אף שתי החנויות הציבוריות, ליד פסי מסילת־הברזל, חנויות־קסם אשר בהן היו מוכרים בעליהן – יהודי אחד ויווני אחד – מכל טוב הארץ וחוצה לה, למן קופסאות גפרורים ועד לבקבוקי־רפואות ולמן צעצועי־ילדים ועד לניחוחי־נשים. אכן, כשהיו ה“אחוזת־ביתיים” רוצים לרכוש לעצמם סחורה ממשית יותר, היה עליהם “לרדת יפו”, אשר בה נמצאו בין־כה־וכה כל משרדיהם הפרטיים וכל מחסניהם הגדולים. “ירידה” זו, בעגלות מסוייסות על פני כביש רעוע בתמרות אבקו המחניק בקיץ ובמשקע בוצו החורק בחורף, היתה להם לחרדות, ולא פעם, היו אף הנועזים שביניהם רוטנים ורוגנים גלויות נגד “המטורפים” אשר הטילו עליהם את שגעון ה“פרבריות” הזאת, כשיפו הקריה, על אף לכלוכה ורקבונה, משכתם אליה בכוח עברה הקוסם ובסאון־חייה הטבעיים.

*

ו“בראשית” תל־אביב זו נתכבדתי, באחד הלילות, להיות “אורח” בביתו של “מרעירה” הראשון, והוא אז רק על סף החמישים, מלא כוח־עלומים ופעילות ונאפד מרץ וחלומות.

אורח בלתי־צפוי הייתי, אמנם, ואולם דווקא בעובדה פשוטה זאת חבוי לדעתי כל המעניין והמצודד לאירעון (אינצידנט) הנחמד אשר אני אומר להעבירו בזה לפני קוראותי וקוראי.

אכן, לא ביקורי הראשון בביתו של דיזנגוף היה זה לי הפעם. כאחדים ממעריציו לרוב, כן הייתי גם אנוכי ממבקריו הקבועים, עוד מימי תקופתו היפואית ואף בחיפה ובטנטורה – זה סיוטו הגדול ביותר מאז החל לחלום וליזום – לקחני אליו אבי המנוח כדי להראותו לי בעצם פעולותיו הנועזות. אפס, מה שנתן לביקורי הפעם את ערכו המיוחד הוא הגוון המדיני אשר בעקבותיו. השלטונות התורכים בירושלים רדפוני לא פעם בגלל מאמרי החריפים כלפיהם, ובאחד הלילות רמז אלברט ענתבי המנוח לרעייתי, כי עומדים להוציא צו־מאסר חדש נגדי, בהתאם לחוקה העותומנית החדשה, החמורה מקודמתה. ענתבי יעץ לה איפוא שתמליטני מהארץ מיד – “עד יעבור זעם”. היתה זו עצת־ידיד בלי־ספק.

ואולם, לא על נקלה ניתנו בימים ההם תעודות־מסע חוץ־לארציות לאזרחי המדינה המעורצה, ועצם המרצת מסעית אשר כזאת היתה עלולה לעורר חשדות מבוססים במשרדי המשטרה ובחוגי הממשלה.

– מה לעשות אם־כן? היתה השאלה.

– יסע תל־אביבה!

– שם זה ניתן לו לפרבר היפואי רק לפני ימים מעטים על־ידי נחום סוקולוב – לחש לי ענתבי בסודיות מובנה מאליה – שם תמצא מקלט בטוח בבית ה' דיזנגוף.

בו בערב, לפני חצות־הלילה, הדהירתני מרכבה קלה, רתומה לסוסים קלי־רגליים, עד לשערי הבית חד־הדיוטה של ראש הקריה העבריה.

*

דיזנגוף היה שייך, למן יומו הראשון כציבוראי, לאותו סוג אזרחים שהחוק בחיים ובחברה היה לו לקו ולסמל גם־יחד. צד זה בתכונתו הוא־הוא אשר החביבהו לא רק על כל עממי הארץ, אלא על השלטונות גם הם. תתואר אפוא דהימתו למראה פני החיוורים, כשפתח את הדלת לקול צילצול הפעמון הטורד ממגע ידי הרועדה. הוא היה חצי־רדום כבר, ובהגידי לו כי מאין מקום במלון “קמיניץ” ביפו החלטתי ל“התלייל” בביתו, לא אמר דבר וגם לא חצי דבר. בשלווה כמעט אנגלית אחזני בידי, ויעבירני לאור עששית מהבהבת לחדר־האורחים בצפונית־מזרחית הבית:

– אשתי מנמנמת ואסור להעירה – העיר לסוף בקול עצור – הנה הספה שם. “התנוחח”־נא עליה כאוות־נפשך.

בבטאו את מילותיו האחרונות לא יכול לעצור ברוחו, ויצחק:

– הנך רואה: אני עוקב אחרי כל מילותיך המחודשות… להתראות עם אשמורת הבוקר.

ומעולם, כמדומני, לא נרדמתי תרדמה כה עמוקה ושלווה כעל ספת־הקש של דיזנגוף, עם כף ידי ככר למראשותי ומקטורני הדק ככסות לי, כבליל־לילות זה לחיי העתונאיים.

וזוועות הכלא, אשר ידעתיו מלפני כך, לא ביעתוני גם לרגע קל.

*

מדוע הארכתי בפרוטרוטיות זאת לדברים של מה־בכך?

יען רק למחרת הלילה ההוא, ליד הקהווה המחוּלב והמהביל אשר המתין לי בחדר־האכילה, יכולתי למדוד את האישיות הנפלאה הלזאת “מכף רגלו ועד קדקודו” ממש. במלים פוקדות מנעני תחילה מבאר לו את הגורמים אשר המריצוני ל“התקלט” תחת צל־קורתו:

– ביתי פתוח לפניך. עשה בו כרצונך. יש לי חדר צדדי קטן לנמנוֹמת שלאחר הצהרים – זה יהיה משכבך בלילות ומחבואך בימים. אם לעצתי תשמע, היזהר לך מדברים מיותרים. צרתו של עמנו היא זאת, שהדיבור אצלו הוא העיקר. מי יתננו שותקים כאנגלים, עובדים כגרמנים ושמחים רק כצרפתים, כאיטלקים וכרוסים.

השעון על הקיר השמיע את צלצולו השביעי, וכבר גמעתי את ספל הקהוה השני, כשהוא מסתפק רק בראשון.

– כן, ידידי – התוודה פתאום מתוך עינים יוקדות ולחיים אודמות – זוהי צרתו של עמנו. קח לך לדוגמא את “אחוזת־הבית” זאת – סליחה, את תל־אביב זאת… מה מתאמץ אני לשכנעם, את חברי לדעה, כי חטא גדול נחטא לה, וגם לעצמנו, אם נגביל את אפשרויותיה להבא ואם נשאירנה לבנינו אחרינו כפרבר יפואי בלבד. לא, לא לזה התכוונו אנחנו, מייסדיה הראשונים. מה שאנו חולמים עליו הוא דבר אחר לגמרי, עלינו ליצור על אדמת אבותינו זאת עיר עבריה במאת אחוזיה, קריה לדוגמא, כאותה שיצרו הצורים והצידונים על אדמת אפריקה לפנים. אתה הוא אשר סיפרת לי פעם, כיצד יצרוה אלה: הם חתכו עור־של־פר לרצועה דקה וארוכה, היות ורק שטח נרחב כעור־פר זה הסכים מלך הפראים להקצות למתיישבים החדשים. כך הוקמה אותה קרתאגו המהוללה, שהיתה במשך מאות בשנים ליריבת רומא הכבירה. זו צריכה להיות גם מטרתנו אנו. בעור־הפר התחלנו גם אנחנו. אלף דונמי חול, ששים בתי־ננס, מאה משפחות מיואשות – הבזה נסתפק? לא! לא! לא! ואם רק יתן לי אלוהי־המרומים עוד עשרים שנה לחיי פעולה ויוזמה, ראה יראו אחיותי ואחי מה שאעשה מ“אחוזת־בית” זאת – תל־אביב אמיתית, תלפיות לכל ילידי העולם בגעגועיהם לארצנו היקרה.

ולא מלים סתם הוגחו מגרונו החי. הוא הכניסני לחדר־עבודתו. על השולחן המצוחצח והמסודר הצטברו, בצידי הניירות אשר לעסקו הפרטי, תיקים שונים עם השם “תל־אביב”, באותיות אדומות לעורפיהם הצהובים, הירוקים והתכולים. בכל אחד התיקים – הצעות, תכניות, מספרים, תבניות ומאמרים. מתוך אחד התיקים הוציא האיש מפה – מפה גולמית, כמובן – ורחובותיה מגיעים כמעט עד לירקון בצפון ועד למקוה־ישראל במזרח.

הבטתי בו בתמהון.

הן רק לפני שנים אחדות הייתי גם אני בנאספים המעטים על החולות השוממים, בשועליהם ובעקרביהם, שמתוכם צצו כבאגדת־קסמים ששים הבתים הראשונים, ואזכור כיצד ניגשתי אליו אז, תחת שרב החמה הצורבה, ושאלתי אותו:

– כיצד ייתכן לבנות כאן עיר?

– תשוב אלי בעוד שנה ותיווכח כי “אין זו אגדה”.

והבוקר, בביתו, מתכנן הוא כבר תכניות “ירקוניות”, “מקוה־ישראליות”.

– ויותר מזה, אדוני – הוסיף בקומו לרדת ליפו, למשרדו. לא נביא אנוכי וגם לא בן־נביא, ובכל־זאת אינני חושש להצהיר לך, כי עוד אזכה, בעזרת ה', לראות בעצם עיני את משרדי שלי מתנוסס לתפארה בראש חוצות לקריה זאת במאת אלפי תושביה העבריים…

*

עשרה ימים שהיתי בביתו של דיזנגוף, כשיום־יום היתה אשתו הנהדרה דואגת ביום לעבודתי העתונאית והספרותית, ואילו הוא עצמו מסתפח אלי בלילות, עד לחצות כמעט, לרקום לפני את ריקמת עתידו.

תל־אביב… תל־אביב… תל־אביב…

שום דבר לא העסיקו, שום ענין חומרי לא עניינו, שום תענוג אישי לא הפריעו.

רק אותה המטרה האחת, רק אותו הרעיון הנאצל, לא יותר אך גם לא פחות.

וכשהייתי מנסה מפעם לפעם לקנטרו באמרי לו, כי אנחנו בני ירושלים, נתנגד ליצירת ציון חדשה המיוסדת על חולות, הצטחק בהשיבו כי ציון שניה זאת שלו תגדל ותרחב כל־כך בפחות מיובל שנים, עדי היותה אז לנמל ירושלים המתקדמת, כפיראוס היום שהיא נמלה של אתונה המיליונית.

והנה זכינו לראותו, את דיזנגוף זה, לא רק כיוצר הקריה הנפלאה הלזאת, כמבססה וכמגדלה, אלא גם כמרעירה האמיתי, ראשון מרעירי העברים במולדתם המחודשה, כשהוא חוגג את עשרים שנותיה לראשונה ואת חצי־יובלה בשניה, עם מאה ועשרים אלף נפש כבר אז!…

והעיר הולכת ומתפשטת על כל סביבותיה ללא כל הפסקה, עם זרועה האחת עוברת כבר את הירקון, וזרועה השניה בולעת כבר את מקוה־ישראל, כנבואתו לי בביתו.

ובמוזיאון תל־אביב, יצירתו המופלאה גם היא, יכול מדינאי גדול זה, בקוי־פניו הכנעניים כל־כך, לנבא לנו, לפני ימים מעטים – ללא פחד פן יכחישהו מישהו – כי בשמונים שנותיו המבורכות תמנה העיר הזאת רבע מיליון נפש לפחות.

ניו־יורק ים־תיכונית בכל משמעותה!

אכן, המוצלחת לאגדות ישראל החדיש היא אגדת תל־אביב של מרעיר דיזנגוף, שרק אכזבה גדולה אחת לה, והיא – כי משרדו הפרטי והעסקי עודנו נמצא שם, מעבר לגבול שתי “האחיות” – ב“מרחקי” יפו העתיקה…

ד“ה, י”ג בחשון תרפ"ז – 21.11.1926 ¹