כבר שנים רבות־רבות לפני המלחמה העולמית, עם תוצאותיה המערערות לכל עמי התבל, הונח היסוד בגרמניה לתנועה רבת־כוח, שבסיסה העיקרי היה לא כל־כך האיבה ליהודים בלתי־אם ההערצה לעצם הגזע הגרמני. מתוך שכרון הנצחונות המזהירים על שדה־הקטל הצרפתי, בשנות 1870—1871, אשר אופשרו הודות לגאוניות ביסמארק ומולטקה, נוצרה בכל רחבי הקיסרות החדשה אוירת ״בנו בחרת״, שבאמירה עמד בעשרים השנים האחרונות הגדול אולי לכל מושלי גרמניה מאז היותה — וילהלם השני. והכל יזכרו עד היום את המפוצצת ביותר בעשרות אימרותיו המפורסמות — ״מלח הארץ הננו!״ אותה טעות ירושלמית עתיקה, שממנה כה סבלו אבותינו בימי־קדם, ושעוד אנו סובלים הימנה גם היום במידה לא מעטה — טעות זו חזרה גם בברלין החדישה, ולאט־לאט האמינו כל הגרמנים כולם, בשבעים מיליוניהם המתרבים, כי אין כעם הגרמני אומה אחרת על פני כדור הארץ ובחלל העולם גם־הוא. הלכך — לגרמניה העבר, לגרמניה ההווה, לגרמניה העתיד.

רק גאווה גזעית זאת היא־היא הנותנת את ההסבר המתאים לטירוף־הדעת שאחז את כל מוחות העם בגרמניה בשנת 1914, עם מאורעות סרביה ואוסטריה. הגרמנים האמינו אמונה עיוורת כי שום מעצור לא יעמוד על דרכם בסערתם קדימה וכי כחומות יריחו שנפלו בפני יהושע העברי לפנים, כן יפלו כל מבצרי האויבים בפני ״מולטקה הקטן״. לשאלה ״מה תעשו אם אנטוורפן לא תרצה להיכנע״? — ״ניקחנה!״ — השיב המצביא הנועז ביוהרתו. ״ואם תחליט פאריז להילחם מלחמת־אראלים"? — ״ניקחנה!״ — הוחזרה התשובה בבנות־קול ממרחקים. ״ואם תדע לונדון להפר את מזימותיכם״? — ״נרעישנה, ניקחנה!״ — טירטר המענה תוך בטחון אל־שני. ועתוני גרמניה כולם, למן הימין ועד לשמאל, לא ידעו גבול, בשנה הראשונה למלחמת האיתנים, בתיאור הגבורות הגרמניות ״הרצויות במרומים״. מקרא ה״פורוורטס״ הברליני הוכיח לכל בר־בי־רב, כי בשעת חירום יודעים מנהיגי הפועלים לחלל לפי הנגן הצבאי לא פחות, אם לא יותר, משאר אזרחי הארץ. הנה כי כן נדמה היה, בתחילה במחנות שונים, ואחר־כך גם במחנות העברים, כי בא גואל לעולם הכאוב והדאוב בצורת התותח הגרמני, ויודע כותב מאמר זה עובדות רבות, שאפילו באמריקה החופשית והלעלנית, היו פייטנים לרוב שרים ״למנצח מזמור על התותח בן 42 הליטראות״, כ״מזמור לדוד על הגיתית״, מימי ציקלג או המכבים. במאה העשרים היה מחזה זה מעורר במוחות הרואים את הנולד רק צחוק של חמלה. אפס, הצוללות הגרמניות היו מטביעות את ספינות מדינות ה״הסכמה״ במספר כה רב, שלא היתה כל יכולת לצד שכנגד לנבא סוף אחר, סוף שחור ומחריד, לכל הפלצות הלזאת.

יותר מארבע שנים ארוכות, מטרידות והרות־אסון נמשך הסיוט ללא כל סוף.

*

והנה, תמו ימי החרדה בתבוסה גרמנית אל־שניה. וילהלם עצמו נמלט, כאחרון רכי־ הלבב, להולנד שכנתו. הינדנבורג ולודנדורף נתנו את פקודת הנסיגה. מקנסן נדד לילות זוועה במרחבי רומניה, הונגריה ואוסטריה, ופאלקנהיין חזה במו עיניו את ההתפוררות התורכית והבולגרית. בגרמניה עצמה הווה על הווה. ממרידת המלחים בנמל קיל ועד לנפילת המלך בבירת באוואריה השתלשלו המאורעות בתוהו ובוהו ״בראשיתיים״ ממש, וכברוסיה הבולשבית לא נותר מהזוהר הקודם אף זכרון קל. אי כל התרועה הפרוסית שמלפני חמש שנים בלבד? אי כל התורה על כל־כוחיות ה״גרמננטום״ בטהרתו? אי ההעזה, ביחוד, להצהיר בכרכים עבי־הדפים, כי דאנטה היה גרמני במקורו, כי שכספיר הגה את יצירותיו באנגלית מתוך טעות גרידא, וכי ישו הנוצרי אפילו לא עברי היה, חלילה־וחס, בלתי־אם טווטוני אמיתי, כמוכח מזהב־שערותיו ומתכלת־עיניו?

סכנת ה״פרוסיות" חלפה לדעת רוב העוקבים אחר מאורעות העמים, ויחד עמה —גם חוצפת תורת־הגזע לאסכולה הגרמנית החדישה.

אבל שכחו המשתאננים כי עם כל התבוסה המדהימה, ואולי דוקא בשל כך, הודחסה בהמונים הגרמנים כמות עצומה של מרירות הכניעה, אשר ביקשה פורקן לעצמה בהתפוצ­צות ממין חדש, וכי באותה באוואריה, אשר ראתה במיגור הטוב והאהוב למלכי גרמניה, מבית ה״וויטלסבאכים״, הרים את ראשו צעיר אוסטרי, עוד לא בן ארבעים אז — אדולף היטלר. המקרה רצה שכברוסיה הבולשבית, כן גם בגרמניה המהפכנית, עמדו יהודים בודדים אחדים בראש תנועת השחרור, ושדוקא אותו האיש, אשר העז לגרש את מלך באוואריה מארמונו, היה קורט אייזנר, מישישי היהודים גם הוא. דיה היתה לו, למנהיג הנאצים הסואן, עובדה כלאחר־ידית זאת בשביל להיאחז בה בכל כוח החלטתו הנחושה, ובין־לילה כמעט נזרקה ברקיעי גרמניה המקועקעה האימרה החדשה Der Jude, der ist der Feind! (היהודי — הוא האויב!). לא מולטקה־הבן באפסיותו, לא וילהלם השני בשגעונו, לא לודנדורף המצביא בעקשנותו, לא בטמן־הולווג ויורשיו בסיכלותם, לא כל הטירוף הגרמני שמסביב לתורת ה״אתה בחרתנו״ החדשה — לא אלה היו אויבי העם האומלל לאחר הנוראה והמכריעה למלחמותיו במשך אלפיים שנות קורותיו, בלתי אם — היהודי! מאין יכולת להתנקם בצרפתים, עם קלימנסו ופוש שניהם; מאין כל תקוה לזעזע את אנגליתם של לויד ג׳ורג׳ ושל בולדווין אף הם, מאין אפילו ההעזה לגעת ברוסים, צריך היה למצוא ״שעיר לעזאזל״ יותר נוח לתפיסה, יותר מותאם להאשמות מיידיות וזולות, יותר מוכן בעצמו לכל התרפסות והכנעה. והיות שמאז ומתמיד היו הגרמנים, ברובם המכריע, עמוקי השונאים את היהודים ואת כל אשר להם — אם כי לא תמיד הודו בכך גלויות — היתה הקרקע מוכשרת לכך מכל צד. בין רגע הפכו שש מאות אלף היהודים בגרמניה למיליון שלם, לשני מיליונים אפילו, ובאחד העתונים היותר נפוצים אשר לסיעה ההיטלרית העכשוית הצהיר אחד ״דוקטור לפילוסופיה״ ״בכל הרצינות המדעית״, כי לדעתו עולה מספר הגזע הנוכרי הזה במדינת הינדבורג והיטלר שניהם — לאחד־עשר מיליונים לפחות…

*

לחינם ניסו היהודים ״בני־דת־משה״ — ה״יאהודים״, כפי שקוראים להם בלעג אחיהם ממזרח אירופה — להגן על עצמם בפני הנחשול האיבתי המחודש. ״הן אין כמותנו — היו מכריזים אלה השכם והערב — נאמנים לגרמניה ולרוחה, אם קיסרית היא ואם שתפנית, אם קתולית ואם פרוטסטנטית. גרמנים אנחנו לא פחות מהבאווארים, מהוורטנבורגים, מהשוואבים, מהסכסונים ורק דתנו אחרת — דת משה…״ לשווא! אדולף היטלר וחבריו יודעים אחרת. הם יודעים — וצריך להודות שבזה, בכל אופן, הצדק עמם — הם יודעים, כי בכל מקום בעולם שמרו היהודים, למרות כל, על ייחודם, על נטיותיהם המיוחדות, על התלכדותם לחטיבה אחת, שאינה ניתנת להיפרד על נקלה, ובגרמניה — אולי עוד יותר מאשר בשאר ארצות העולם. כיצר יצלחו, אם כן, לטשטש תנועה הנשענת על אמת יסודית אשר כזאת?…

צריך לקרוא את ספרו המלא של היטלר — ״מיין קאמפף״ — מהעמוד הראשון עד לעמוד וה־781, כדי להבין לו גם במקצת את הנעשה בגרמניה מאז החל ״כוכב״ זה לעלות באופקיה העגומים. בן אחד הכפרים הגרמנים, אשר ליד הגבול האוסטרי, עני ומדולדל מאז ילדותו, לוחם את מלחמת־חייו כצייר שלטים וצבע־קירות — לווינה האוסטרית היתה מגמת בחרותו בתחילה. שם נפגש בפעם הראשונה ביהודי. שם הלך להאזין למנאמי שנרר ולהצהרות לוגאר, שניהם מיוצרי התנועה האנטישמית. שם מצא, לזוועתו— כך הוא מצהיר — כי מה שהפתיעו ביותר ביהודי הוינאי הוא חוסר הגאווה הגזעית אשר לו. הזהו —הוא שואל — העם הנבחר? הלשם כך נתן לו אלוהיו את תנ״כו? ומתוך דחיה פנימית שהלכה אצלו ותגדל מיום ליום ל״עם נכרי זה״, בלבה של מדינה גרמנית ״טהורה״ באוסטריה, זורק הוא לעומתו את דיבורו המדהים: !Schmarotzer. ואין כל צורך לתרגם את המלה הגסה הלזאת. עצם ביטוייה מעביר חלחלה בכל אברי הגוף.

השמעתם, יהודים, בכל אפסי הגולה? לא היטלר האחד הוא שכינה אתכם בכינויו זה המובחר, אם בספרו האמור או מעל במות, אם בבנינים הצבוריים או ברחובות וברחבות לכל עיר וכפר גרמניים, בלתי־אם ארבעה־עשר מיליוני בוחריו, גברים ונשים, הקוראים לעצמם בגאוות אין־גבול בשם צפונאים — בני הגזע הגרמני לכל טהרתו אירופית.

כולכם, כולכם Schmarotzer אתם, מקטן עד גדול, מעני עד עשיר — מאולשטיין ועד לאיינשטיין, מוורטהיים ועד לוואסרמן, מכל לוי ועד לכל כהן, בין אם ידועים אתם ובין אם נחבאים אל הכלים: Schmarotzer!

ועוד היינריך לווה, מנושאי כליו של הרצל, מתרפק על כיסא הספריה הממלכתית בברלין.

ועוד ד״ר קליי, מיוצרי הציונות הגרמנית, מתנצח בויכוחיו עם ראשי הקהילה המרופסה.

ועוד פרופיסור וארבורג הולך לבלות את ירחי פגרתו בקרב שרידי משפחתו העשירה בהאמבורג.

ועוד ד״ר האנטקה אוהב לספר על זיו השכינה הפרוסית בכל יפעתה הוואגנרית…

לא, לא לפלא הוא, שבמעמד ענינים זה נמצא בית־חולים יהודי בגרמניה, שכל רופאיו וכל אחיותיו ומשרתיו — שבעים וחמישה במספרם — הצביעו בבחירות הגרמניות האחרונות בעד אדולף היטלר בצוררים!

*

כשרון ספרותי ודברני לא יהיה מספיק לעשות מהיטלר אוייב מחריד וכל־יכול, אלמלא פעולותיו האחרות. צייר־השלטים העלוב מלפני חמש־עשרה שנה, אשר החל את תעמולתו הציבורית בהישענו על חמישה־עשר מחבריו, פועלים ובעלי־מלאכה ברובם, ואשר הגיע בימי הבחירות הכלליות לנשיאות גרמניה — נגד מרחייל הינדנבורג עם כל תפארתו — לחמישה־עשר מיליוני תומכים כמעט — כוח הוא שצריך להתחשב בו, כוח הוא שצריך לבוא עמו במשא־ובמתן, כוח הוא שאין לעבור עליו לסדר היום. זוהי לבת הר־געש, זהו נחשול ימי, שיפורר ויפוצץ הכל בדרכו, אם לא יעמידו בפניו מחסום, או לא יידעו להטותו לכיוונים אחרים. שערו־נא לרגע קל, כי הינדנבורג, בן הפ״ה, מת פתאום — התראו מכאן את אשר יקרה בגרמניה כולה? כל אישיות אחרת לא תוכל לעמוד בפני היטלר הצעיר, הרענן, הסואן, אשר ידע לסחוט דמעות מעיניהן של עשרות אלפי נשים, בציירו לפניהן את אומללותה של גרמניה העכשוית.

הוא ורק הוא יהיה הנשיא.

הוא ורק הוא יהיה גם ה״דיקטטור״ — מוסוליני של גרמניה החדישה…

ההבדל — והסכנה — הוא רק בזה, שמוסוליני האיטלקי בחוכמתו, לא היה ואינו וגם ספק אם יהיה אנטישמי, ואילו היטלר, קוֹפוֹ הגרמני — היה, הנו גם יישאר אנטישמי עד ליום מותו.

מכאן חשיבותו האנושית בכלל והיהודית בפרט.

בלשון הפוכה, כמובן.

*

מה רוצה היטלר, לאמיתו של דבר?

א. להשליט את הצפונאות בגרמניה תחילה, ובעולם אחר־כך.

ב. להיפטר, מטעם זה, מכל יהודי ארצו, אם אפשר.

ג. לנפץ את כוח השתפניות המארכסיסטית, שהנה לדעתו יהודית בעיקרה.

שלושת מאווייו אלה תלויים איפוא זה בזה, והיהדות היא ראש־פינתם.

צפונאי הוא, בעיניו, כל מי ש״מזלו״ גרם לו להיות יוצא חלציהם של הגרמנאים הקדמונים. סגולותיו הן, בקיצור: קומה גבוהה, שערות זהובות, ולכל היותר ערמוניות, עיניים תכולות ולכל הפחות אפורות, ירוקות או פּלוּדוֹת, עור לבן, אדמומיות רפופה ללחיים, שריריות ממוצעת לזרועות וכל אותן התכונות הרוחניות — יציבות אישית, גילוי הלב, יושר נפשי, העזה ציבורית, רצון לעבודה, אהבה לאדמה ועל כולם התלהבות מלחמתית — שרק הגרמנאי אוצר את מרביתם בקרביו, לדעתו. מנקודת מבט זו גרמנאים הם כל עממי גרמניה, מהפרוסים עד לבאווארים, ומהשוואבים עד לאוסטרים. גרמנאים אחריהם גם השוודים, הנורבגים, הדנים, ההולנדים והשווייצים הצפוניים. גרמנאים למחצה הם אפילו האנגלים, הסקוטים והאמריקנים. גרמנאים לרבע הליטאים, הלטים ואפילו הפינים והאסתונים, וכל אלה בכללם — צפונאים, יושבי המדינות הצפוניות, למן אזור הקרח ועד לגבולות הים האדריאטי.

כל שאר העמים כולם — דרומאים.

אירים, צרפתים, ספרדים, פורטוגזים, שווייצים דוברי צרפתית ואיטלקית, רומנים, ועל כולם — היהודים — יושבי הדרום הם, וים־התיכון מקורם גם ירושתם. לאלה צריך לספח, במידה ידועה, גם את הסלאווים למיניהם, מרוסיה עצמה ועד לצ׳כוסלובקיה, מבולגריה ועד ליוגוסלביה. יוצא מן הכלל מוכן היטלר לקבוע אולי, בטוב לבו, ליוונים ואולי גם לאיטלקים — הראשונים בשל תרבותם העתיקה והשניים בשל ״פשיסטיותם״ המוצלחה.

על רגל אחת — זוהי ה״אלף״ שלתורה ההיטלרית.

תוצאה ראשונה ממנה — ״הלאה היהודים״! עשירים ועניים גם יחד, העשירים יען את ״כספם גזלו מהגרמנים״, והעניים יען ״הם־הם מנהיגי המארכסיות, שאביה היה מארכס היהודי״.

ואין הוא, היטלר, וכל הנוהים אחריו מסתירים את כוונתם הנסתרת לעשות ביהודים, לכשיעלו לשררה, כאשר עשה בהם פרעה במצרים. ״כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו״. בנותינו אולי תמצאינה מפלט זמני ב״בתי־הציבור״ אשר להיטלרים, להמשיך בהם את ״מסורתם מאז ומתמיד״ — הלא היא, כמובן, ה״אהבה החפשית והפרוצה״…

אתם צוחקים?

אתם מנידים בכתפיכם ואומרים: בלתי־אפשרי?

ראשי הפרקים לתורה זאת נתפרסמו בעתונה הרשמי של התנועה ההיטלרית, ה״פלקישר באובאכטר״, במאות אלפי עותקיו, ומברקי סט״א הן מסרו לנו באחרונה, את הידיעה המפליצה על הנסיון הראשון בכיוון האמור — עלילת־הדם נגד היהודים בשל חטיפת לינדברג הקטן…

טורקוומאדה עצמו לא היה מוצא טוב מזה.

לא, לא! אין להעלים עין מהאמת המרה: הצפונאות היא עובדה חיה ומדאיגה, לא עובדה גרמנית בלבד, בלתי אם כל־עולמית, ולראיה לא בלבד הגבלת ההגירה אמריקתה רק ובעיקר לצפונאים, אלא התפשטות תנועה הצפונאית במדינות שאינן גרמניות, בליטא ובלטוויה, בהונגריה ובארצות־הברית, שבהן התאחדו צוררי ישראל לתנועה היטלרית עצומה ומסועפה.

בפני הגל הלזה — היישארו היהודים בחיבוק־ידים? הימשיכו לקבל יריקות בלחייהם לבלי תשובה? — היתנחמו להבא, כאשר התנחמו בעבר — כי ״גם זה יעבור״?

או אולי — כאותו יהודי־גרמני מפורסם המכהן במישרה עליונה בקהילה היהודית בברלין — יסתפקו בהערה הבזויה: ״אכן, יש לחשוש פן תעזור התנועה ההיטלרית להחמרת מצבם של יהודי המזרח״…

מוגי־הלבב! עבדים תמימים לחרותכם המדומה!

אם שונאים היטלר וחבר־מרעיו את מישהו, הרי שונאים הם בעיקר את ״יהודי המערב״, וכדרומון ולוגאר לפנים, כך גם ההיטלרים — לציונים, למודים ביהדותם, מעניקים הם אם לא אהדה, הרי בכל אופן רגשי כבוד במידה ידועה.

*

השנאה היא, למרות כל, לא ללובש הכפתן כל־ כך כלנושאי המשרה במכללות הגרמניות — לרופאיכם ולמהנדסיכם, לשחקניכם ולצייריכם, לעורכי־דיניכם ולשופטיכם, לסוחריכם ולרכושניכם — אתם, יהודי המערב.

בשל־כך נמלט ריינהארדט, התיאטרונאי הגדול, אל מחוץ לגבולות גרמניה, רק לפני כמה שבועות, בקראו גבוהה: איני יכול לשאת יעוד את העוול!

בשל־כך יצא הסופר הגרמני הגדול טולבוסבסקי אנגליתה — ״לבלי שוב עוד לגרמניה והוא חי״.

בשל־ כך אומר איינשטיין לצאת לגלות גם הוא — אם אפשר לקרוא לזה בשם ״גלות״, ואתו אלפים ורבבות מטובי אחינו.

רק האולשטיינים למיניהם נשארים. רק הם מפטרים את פקידיהם היהודים וממלאים את מקומותיהם בגרמנים, בצפונאים.

וראשי הקהילה היהודית בעיוורונם — הן גם בעיניהם טובה ה״דגה״ הגרמנית מהעב­ריות, האור והדרור — ביהודה השלישית.

אך הנה ימים באים, ועם נצחון הצפונאות בכל מדינות הנכר גם נצחון היהודאות בארצה.

בעדן — פוגרום אתמול; בגרמניה, באוסטריה,,ברומניה, פוגרומים אולי כבר מחר.

מה לעשות, אהה, אם כליוונים באיזמיר ובקושטא, נחוצה להם, ל״יהודי המערב״ שפיכות־דם כדי לעוררם מתרדמתם ולזעזעם משלוותם!

ד״ה, כ״ד—כ״ה באייר תרצ״ב — 31.5.1932—30