כי באמת יכול להיות שעדן – כאשר רמזתי במאמר קודם – הוא שם עברי קדמון לנמל האנגלי החשוב הזה, מוכח גם מהעובדה שלדברי נוסעים שונים היה מקום גן־העדן יותר קרוב לתימן – זאת אומרת לצפונה של עדן – מאשר למפרץ הים הפרסי, כאשר חשבו עד כה. דעת חוקרים אחדים היא, כי נהר פישון, הנזכר בספר “בראשית”, הוא אחד הנהרות הגדולים אשר זרמו במידבר ערב הדרומית ומימיהם דללו והכזיבו לאט לאט בחולותיו היבשים. עדן עצמה היתה לפיכך עיר־החוף של גן־העדן, ורק מהפכה נוראה של איזה הר־געש הפכה את חבל־אלוהים זה לחלקה שטנית, שיד האדם, מאז קין ועד היום הזה, סגלתה לאט־לאט למקום ישוב מוצלח, פחות או יותר.
בכלל, גם הים האדום וגם האוקינוס ההודי פזורים בהם שמות עבריים לרוב. הנה כי־כן, נמצא חצר־מוות (חצר־מאות, בערבית) ממזרח לעדן, ואולי גם בזה יש לראות סמיכות לחיים שבעדן עצמה, למרות הפיכתה הטבעית. בים־סוף אנו מוצאים את האי סנפיר במבוא מפרץ אילת. מדין היא בצפון חיג’אז ולא רחוק ממנה, בעבר המצרי, מזדקר צוק גדול לתוך הים, הוא צור אלבא שמובנו, לדעתי, “אל בא” למקום הזה. תימן הוא שם עברי, ש“ימן” הערבית רק נגזרה ממנו, והאי פרים, אשר בו דובר למכביר באחת מאגרותי הקודמות, מובנו פרי־ים בכיווצו הלשוני כמובן. באריתריאה האיטלקית יש מחוז ליד הים בשם דנכלי, ויש לבארו כצרוף מהשמות “דן” ו“כלא”, היות וכל הנוף הזה הוא “כלא” אמיתי לבני־האדם הנתונים בו בצרה רבה תמיד, מפאת מדבריותו האיומה, ובני השבט הימי דן הם אשר עברו כאן לראשונה, כנראה, ונמל “אזב” היא אכזב, כמו אכזיב הארץ־ישראלית בים התיכון.
אפס, היפה מכל בכל הנקודות, ששמן העברי נשאר עד היום לזכרון, הוא אותו צוק־מגור הידוע היום לכל יורדי הים בשם כף־גרדפויי. ממול לכף זה נטרפה לפני כשנה האוניה הצרפתית “פיליפאר”, ומיספר האוניות הנפגעות בסערת מימיו שנה־שנה הוא עצום. והנה ברור הדבר לכל מבין, כי השם גרדפויי אינו שם אפריקי. זהו שם איטלקי עתיק, אשר ניתן לכף זה על ידי הוונציאנים, כנראה, ומובנו “היזהר וברח!” ואכן, כל האוניות, וגם אוניתנו אנו בתוכן, נזהרות מפניו למאוד ואין אחת מהן המעיזה לגשת אליו אף בימי שקט ימי מלא. מה היה שמו של כף זה לפני הינתן לו השם האיטלקי – ומענין הדבר כי איטליה היא הרודה בו כיום הזה והמחזיקה בו מגדלור נוצץ המאיר למרחקים – זוהי, כמובן, השאלה!
לאושרנו נתן לנו רב־החובל האנגלי אשר לאונייתנו את התשובה ניצחת לכך. במפות האדמירליות הבריטית, שהן הכי טובות במפות העולם לנוסעי ים ואפילו מלחי הגרמנים משתמשים עד היום רק בהן – מציין אחד הדפים, המעביר לעינינו את מזרח אפריקה, את הכף הזה בשם ראס־אסר בערבית, וה“ס” מנוקדה בסגול לטינית. הביאור הוא, לדעתי – ורב־החובל מוצאו מתקבל על הדעת – ראש אשר, זאת אומרת השבט העברי, אשר היה עוסק בסחר ימי כדן וכזבולון שניהם. אחת ספינותיו של אשר הגיעה עד כאן. העלתה את אנשיה ליבשה למרות הים הסוער ותקרא למקום בשם ראש “אשר”, שמובנו גם ראש השבט הזה וראש האושר, המזל – כשם קייפ־טאון בדרום אפריקה (קייפ אוף גוד הופ!) – לבל ייבהלו יורדי־הים בהתקרבם אליו.
כמה מוזר תפגיש זה, אמנם, באותה אפריקה.
*
ולכל חבר ימי קדמוני זה, הכולל את ים־האדום, את מפרץ־עדן – הרחב כים אמיתי – את ים־ערב, את הים הפרסי ואת האוקינוס ההודי המחבר את הודו לכוש ולאפריקה המזרחית – קראו אבותינו, כידוע לכל דרדק בתוכנו, בשם אופיר.
אופיר לפנים, כתרשיש גם היא, היתה כמו “ליז־אמריק” אחר־כך. אבותינו הקדמונים היו קוראים לספינות הגדולות אשר חצו ימים נרחבים בשם “אוניות תרשיש”, כשם שהצרפתים והאנגלים קוראים לאוניותיהם הגדולות בשם “טרנסאטלנטיק”. בודאי היו לנו גם אוניות אופיר – “אופיריות” הייתי קורא להן היום באהבתי לחידושי מלים – כשם שהאמריקנים מכנים את אוניות האוקינוס השקט שלהם בשם “טראנס־פאסיפיק”. לעת עתה נסתפק כמובן ב“תיכוניות” קטנות וצנועות, אשר מהן תסתעפנה להבא “תרשישיותינו” ו“אופיריותינו” הגדולות והנאות. בכל אופן, זוהי תקוות זבולונינו החדישים מזה כבר חצי יובל שנים.
ובאופיר נרחבה זאת – אשר נתנה את שמה אחר־כך לאפריקה (“אופיריקה”, כאשר העירותי לפני כך), נפגשים אנחנו באי גדול, אי שומם למאוד, שהאנגלים לכדוהו יען לא היה עם אחר אשר רצה בו. אי זה – הרחב בשטחו כסיציליה, כמעט, ניקרא בפי האנגלים והערבים בשם “סוקוטרה”, ונוטה הייתי לראות גם בו שם עברי קדמון ומורכב: " סעוקוטרה" – זאת אומרת “סעו לעומת הקוטר”, הלא הוא קו־המשוה הקרוב אליו מאוד. אם כה ואם כה, דבר אחד ברור למדי והוא, כי אי כביר זה, שגובה הרריו מגיע לכמה אלפי מטרים ושידים אמונות יכולות היו להופכו לגן־עדן, בהיותו מוקף כולו ים־ברכה, משמש היום בעיני האנגלים, רק מחסום ל“מונסון” ההודי המפחיד, הוא הרוח האוקינוסי הנורא הטורף אוניות גדולות וקטנות בפתאומיות מפליצה. המקרה רצה אמנם כי “מונסון” זה, המגיע לתוקפו הגדול בחודשי יוני ויולי, יתקוף את אוניתנו דוקא בשלהי אוגוסט. מבלי שנחכה לו כל עיקר – בעדן הבטיחונו כי ה“מונסון” האחרון נשב בה רק לפני ימים מועטים – חבט בנו לפתע רוח קר בקרבת אותו “ראש אשר”, שבו דברנו לעיל. חשבנו לראשונה, כי זו היתה רק חבטה מקרית קלה, ללא כל תוצאה. אבל טעינו, והמהנדס הראשי אשר לאניה לחש באזני – לבלתי תשמע רעייתי ותחרד – כי המחול החל שוב. ברגעים מעטים התכבשו המים ל“כבשים” לרוב וקצף הרוח הלך ויגדל. בעוד שעה נחרש הים גבעות ובקעות, שגובהן של הראשונות הגיע לחמישה־עשר מטר ועומקן של האחרות לפעמים עד עשרים. ה“ברדין” (זה שמה של ספינתנו), ה“מחזיקה” את עצמה בכל הימים והאוקינוסים בהצלחה רבה, הרגישה לפתע כי “חולה” היא, חרטומה התנעץ בשברירי המים פעם אחר פעם ברעש מחריד ובאחוריה “התגלגל ה”חרגול" (" פרופיליר") ממעל לגלים וירעיד את כל גוף האוניה ברעד־זוועה.
עוד הנוסעים והנוסעות, ביחוד, מנסים למצוא מפלט מזעף האוקינוס ב“מונסונו” זה הפתאומי, ויימלטו רובם לתאיהם – והנה גל עצום משמאל לסיפון התחתון וכובד מימיו מציף את הכסאות והשולחנות אשר בדרכו וגורף חלק מהם הימה. ארבעה מהנוסעים מוגרו ארצה ושנים מה נפצעו פצעים אנושים, ובמהרי אל מקום המחזה נתקלתי במלחים אשר סגרו בחיפזון את כל אשנבי התאים מפחד פן יתפרצו המים לתוכם. בנסיעה הקודמת – הצהיר לי אחד מהם – היה ה“מונסון” חרוני כל־כך, שאחד המלחים נסחף אל תוך המצלות וכל המאמצים למצאו עלו בתוהו.
בצהרים עלו הגלים עד לגובה כזה – כשלושים מטר – שהאוניה היתה מאז רק מישחק להם ותרחף עליה סכנת כליון. אז יקח רב החובלים, זה מלך הספינה בשעות־סכנה, את הדברים בידיו ויחליט להחליף את דרכו מצפון לאותו אי־סוקוטרה (סעו־קוטרה), שהרריו הנישאים חוסמים את דרך הרוח הבא. מדרום. וראו זה פלא: רק החל האוניה לחתור אל עומת האי הגדול, וישתקטו הגלים לאט לאט ואם כי חמרמר הים עוד שעתיים ארוכות, הרי הגענו בערב לכף היותר רם שלאי הנפלא, וכל הנוסעות והנוסעים יכלו לרדת אל חדר האוכל כדי לסעוד את לבם. מה רבה היתה תודתנו אז לרב חובלנו, ורבים מאתנו הרימו את כוסות יינם לכבודו. זה היה ליל־רננות, ומעל הסיפון העליון הצטחקנו עם הירח בתשעה לילותיו ותידד שנתנו עד ליותר מחצות הלילה. גם סרט ראינועי ניתן לנו על ידי המפקד לאות שמחה.
אך לא לעולם חוסן, והאי עם כל גודלו והגנתו הגיש לנו, בשעות הצהרים ליום המחרת, את קצה הרריו הנמוכים יותר. עוד שעה, והרוח החלה לזמזם באזנינו תחילה זמזום לא מרגיז ביותר. לאט־לאט גדל כחה, התרומם קולה, הסתבכה דרכה ובשעת התה חרדו אלינו משברים קצוּפים, שעשו את משברי אתמול למקלחת־ברכה. ספינתנו עלתה ותרד, ירדה ותעל כסירה קטנה באגם טבריה ביום זעפו. לרגע הקיפה חרדה את כל הנוסעים כולם, כי מכל צד רצו המלחים עם חבלים בידיהם, ושומרי תאינו שאלונו אם חגורות־ההצלה שלנו נמצאות במקומן. לאושרנו, היה זה רק תרגיל־נסיון, כי לדברי רב־החובלים לא יארע כל רע לאוניתנו ב“מונסון ממוצע” אשר כזה.
“מונסון ממוצע”. מהו אם כן “מונסון גדול”?
ואחד מקציני האוניה מתארו לפנינו כרוח אמריני המהרס כל אשר על דרכו, בהודו, באפריקה, בפרס – מאות ואלפי בתים נחרבים מתוקפו. כל סירה, כל דוגית שלא נמלטה על נפשה צוללת לתהומות, ואוניות־הקיטור הקטנות נשברות או נגררות בכוח הגלים ימים וימים עדי התנפצם על צוקי הסלעים. חכמתם של מפקדי האוניות הגדולות בימים כאלה הוא ל“החתיר” אותן לזרמים המתחלפים, ל“זגזגן” אנה ואנה, להלאיטן ככל האפשר ועל הכל – להכין את הנצרך לשעות חירום. הנה ברגע זה אילחטו לנו ממרחק עשרים מיל, כי אוניה אחת – לא מסרו לנו את שמה – עולה באש, ומפקדה מבקש מכל האוניות שבאזור להצילה ממצוקתה. רוב הנוסעים אינם יודעים זאת, ורק ליחידי סגולה סיפר המפקד את הדבר בסוד, לבל תקום בהלה. מה יהיה אם לא יכבו את האש? וכיצד יצילו את אנשיה, אם גלי הים גבוהים כהרים וקצפם כסערת ים יפו ביום חורפי גועש?
והים מוסיף לסעור, לרעוש, לרתוח, לשרוק ולקלוח, וה“מונסון” מראה לנו את גבורתו הדרומית הפעם – כי יש גם “מונסון” צפוני – בהפילו על גבי אוניתנו סירה שלימה ממקומה, גם מעשנת ברזל נעקרה ממקומה ופרחה, ואחד הנוסעים נפל בחדר הקבלה על פני המפתן וישבור את רגלו. המסכן הושכב בבית־החולים הספינתי בקרבת גופתו של נוסע אחר אשר מת לפני שעות אחדות, ובטרם יחל הלילה יורידוהו לקבורות בלב־ים…
הייפלא אם במצב זה תקפה עצבנות אל־שניה את רוב הנוסעות והנוסעים. חיוורון המוות על פני רבים והחשש פן לא תעמוד אוניתנו בנסיונה, על אף הבטחות רב־חובלה., גדל מרגע לרגע. קול מפץ בחדר המכונות הוסיף על האנדרלמוסיה, ואם־כי נודע כי זו היתה רק “קפיצת” דוד קיטור, לא נחו הרוחות – רוחות הנוסעים ורוחות הים אף הם.
ויעבור גם הלילה השלישי למונסון, ובשעת כותבי את השורות האלו, עוד אוניתנו רועדת, טורדת, יורדת ועולה, מורדת וצועדת, חורשת ורועשת, בועטת וטופפת, נודדת ומועדת, חורקת וכועסת לבלי די.
מה יהא סופה, אלוהים? מתי תבוא לה תשועתה מזה ה“מונסון” ההודי, שלא ראיתי לתורף דומה לו אף בקרחוני האוקינוס האטלנטי?
מה מבינים אנחנו אותך, בימים קשים אלה, משורר התהילים?…
אך, ברוך ה'! הקץ הנהו בא. עוד הקצף קוצף והגלים מתגלגלים, עוד הרוח יפוח והאויר המחויר כל פנים – והנה, במערב, שם, שם, נסכה החרסה על־פני האופקים את ורדי קרניה הענוגים, ויודעי הים אומרים כי זהו אות להשקטת היסודות במטה וגם במעל.
ונדמה – אם גם לא אמת הדבר עדיין – כי נשתברו ה“כבשים” לרסיסים וכי התפתחו ה“גבעות” בגובהן עם ה“בקעות” בעומקן. ונדמה, כי האוניה אינה מחרטמת כל־כך בפניה ואינה מזדנקת כל־כך באחוריה, ונדמה כי מחל עלינו אלוהי הרוחות, וכי תש כוחו של ה“מונסון” באפס יכולתו רבת הימים והלילות. האיש המת, אשר הושלך לגלים בליל אתמול – כיונה לפנים, בהזדרקו ללוע הדג – הוא־הוא אולי אשר פעל את הנס הגדול…
בהעלם השמש כליל – וממולה בהיראות הירח כמעט עגול – מתכסים הגלים המוקטנים ברפי כסף, מזעזעים ומתגנדרים. בדמדומי ערב־קסמים זה שואל אני את עצמי: באופי אל־גבולי כמעט זה, עם מרחקי הודו הצרפתית וההולנדית עוד בלתי ידועים לעולם העתיק, עם אוסטרליה כולה חלום של נבכי האין־סוף ואמריקה אף לא ידועה לאירופה היותר קדמונית – כיצד יכלו אבותינו אנו להריץ אליו את ספינותיהם בקביעות ובהתמדה כל־כך? כיצד מספר לנו תנ"כנו את דבר מסעותיהן של ספינות שלמה אחת לשלוש שנים. בלי קיטור ובלי חשמל, בלי מצפן ובלי כל יצירות המדע, עם כל העושר והדובא אשר הביאו אתן מארצות הזהב והקופים, הפילים והשנהבים, האלמוגים וכל מרקחי המזרח הרחוק? כיצד יכלו ביחוד לשלוט במימיו הסוערים וברוחותיו המנפצים – ימי־ערב, פרס והודו עם “מונסוניהם” המתחלפים?
הביאור לזה הוא כפול:
א. כי, כצורים וכצידונים אחיהם היו גם אבותינו ימאים מלאי עוז ומרץ, יורדי־ים ממדרגה ראשונה – אמת שהייתי אני הראשון להכריז עליה בניגוד לדעתם של כל שוללינו הימיים, בין בקרב עמנו ובין בקרב הגויים.
ב. כי ימאינו הקדמונים היו נוהגים, במסעותיהם האופיריים, לנסוע לאורך החופים, מנמל לנמל, מכף לכף, ממפרץ למפרץ, מים לים, בכל מקום עשו ימים רבים, שבוע לפעמים גם ירח שלם. הם היו בוחרים ימי־שקט, רוחות מסייעות, גלי זרם ידועים, פגישות עם אוניות אחרות לשם אורחות בצוותא חדא – כהודאת ספרי־הקודש ביחס לצורים ולצידונים.
זה היה סוד הצלחתם בעבר, ואם גם היום – מודה רב חובלנו בכבודו ובעצמו – יש אשר מפרשיות אנגליות הולכות לאוסטרליה וחוזרות ללונדון בשמונה־עשר חודש – מה הפלא בשלוש שנות ספינותיו של שלמה ואַבים מן בנו?
המגמה היא עכשיו רק אחת – לחדש את ימי אופיר.
כי גם לנו הוא אופיר לא פחות מאשר ליאפאנים, לסינים, להודים, לפרסים, לערבים ולמצרים!
בהתאופרותנו תפארתנו הימית להבא!
ד“ה, י”ג בחשון תרצ"ה – 22.10.1934
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.