רקע
איתמר בן-אב"י
בביתו של סר דוד עזרא
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

לא רציתי לצאת את כלכותה, בדרכי לבירת בורמה העצמאית, היא רנגון, בטרם נעניתי להזמנתם של הגדולים והמפורסמים ליהודי הודו, סר דויד וליידי עזרא, לסעוד על שולחנם אחר תפילת הפורים בבית־הכנסת המקומי הגדול.

זהו בנין ענקי, בנוי בטוב־טעם מזרחי־אירופי, ובמידה ידועה יכול הוא להתחרות, מצד קישוטו הפנימי, בבית־הכנסת הידוע של רומא. סר דויד עזרא, הדומה כל־כך בקלסתרו לראש הווזרה הספרדית, אלסנדרו לירו, קרא מתוך מגילה עתיקת יומין בת מאות שנים, והמגילה אשר מסרה לידי נכתבה לדבריו בפרס עצמה, על קלף צהוב ונהדר, שכל אות ותג אשר בו, בצורתם המיוחדת, העבירו לפני עיני, כמו חיים, את אחשוורוש ואת אסתר, את מרדכי גם את המן ועשרת בניו, ובבטאי את שמותיהם של אלה אחד־אחד לא ידעתי התאפקות וארעיש גם אנוכי את רעשני האדום בצוותא־חדא עם כל שאר המתפללים – מאות אחדות לפחות, ביום ששון זה לישראל בכל אפסי הגולה.

עם גמר התפילה, העבירני סר דויד עזרא לתא המיוחד שמאחורי הארון, ובו שבעים ספרי־תורה לכל מידותיהם, צורותיהם וסגולותיהם, ועשרים מספרים אלה במסגרותיהם הכסופות וברימוניהם הזהובים, ניתנו לבית־הכנסת במתנה על־ידי משפחת עזרא בכבודה ובעצמה. האחד מהם, היקר מכולם, גם העתיק אשר בהם, נאמד היום באלף לירות לפחות.

– מדוע לא ישלחנו ארצה־ישראל, סר דויד?

– עשה נעשה זאת – ענה במרירות עצורה – כשארץ־ישראל זאת תהא זכאית לכך.

אז אתאר לפניו את התנועה הרבה להתחדשות מסורתנו על אדמת אבות, את הציפיה הרבה לכינוס סנהדרין גדול בציון המחוייה, את הגעגועים העמוקים לימים המזהירים אשר בהם ישלחו כל בתי־הכנסת מכל קצווי־הגולה – חמישים אלף במספרם – את היפות לפרוכותיהם, את העשירות למנורותיהם, את היקרות לאבניהן – אבני־בנין לכל צורותיהן וגווניהן – לשם הקמת כנסת־הכנסיות, איתנה ומוצקה לאומה העברית על הגבוה בהררי ירושלים, להיותה צופיה בתפארתה על כל הסביבה הקוסמה, עם ארמונות לא־לנו עד היום הזה.

– לכנסת אשר כזאת – קרא האיש בדבקות כמעט קנאית – ינתן גם החלק הגדול ביותר מרכושי, אדוני.

וחבל, חבל אמנם שאין רב בקרבנו, מנהיג דתי גדול־חזון ואביר־הפעולה, להטות אליו בכיוון הנזכר, לא רק את סר דויד הכלכותאי, עם יהדותו הנאצלה, בלתי־אם את אלפי עמיתיו לרכוש ולדעה, בכל מדינות הגולה המסועפת, המוכנים לפתוח לרווחה את כיסיהם המלאים למפעל אראלי כזה בארצנו.

*

את סעודת הפורים סעדתי, כמובן, בביתם של סר דויד וליידי עזרא – ארמון אמיתי בליבה של הקריה הגדולה, עם גן עצום מסביב לו, שגברת הבית הפכתו לביבר קטן במאות עופותיו, בחסידותיו ורפות־העכברים, בצבאיו מסועפי־הקרנים ובאילותיו דקות־הרגלים, בצבי הענקי והזקן, שליד בן שבע רוכב על גבו יום־יום שעה קלה, בזוג טווסיו הנהדרים ממרחקי גיניאה החדשה. בגאווה מיוחדת מרמזת ליידי עזרא לעוף נדיר מאוד הנרא בשם “ציפור־גן־עדן” – כה מגוונות נוצותיו ומתמיה קולו הצורח בצריחות עורב פשוט ורגיל. אך הנה שורקת בעלת־הבית שריקה קלה, ומכלובו המוזהב פוצח פתאום זמיר קטן וחביב בזימרת־חן שלא האזנתי לכמותה בכל ימי חיי.

– אה, אילו יכלה להעביר ליידי עזרא את ביברה זה לתל־אביב או לחיפה! ועיניה החולמות, מתחת לעטרת שערות מכסיפות המכסות את מצחה, מביעות תקוה גם רצון.

אז ישבנו כולנו ליד השולחן הגדול באולם המרכזי לבנין הנהדר, אשר כל כותל מכתליו עמוס תמונות ושטיחים שאין ערוך לאומנותם ולמחירם גם יחד. סר דויד מקדש על היין וארבעה משרתים הודים, כבימי סעדיה גאון בבבל, מגישים לאורחים אשר הוזמנו לכבודי בערב ההוא, את עשרים המאכלים השונים בלוויית יינות ומשקאות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב. סר דויד וליידי עזרא מדברים עברית, והם מעלים על זכרונם את ימי ביקוריהם בארצנו לפני כמה וכמה שנים. השיחות נמשכות, הויכוחים מתלהטים, ולצפצוף הזמיר אשר הבליט כל־כך את כשרונו בליל פורים זה, הובעה לא רק התקוה, אלא גם האמונה לביקור מחודש וממושך, לביקור מסורתי ומעשי כאחד, בגבולות הבית הלאומי.

– לא לשנה הבאה בירושלים, סר דויד וליידי עזרא, בלתי־אם לשנה הזאת.

– אמן – ענו שניהם, וארבעים האורחים גם הם.

ואם בבואם אלינו היווכח ייווכחו כי לא סיפורי־בדים סיפרנו להם על שיא התפתחותנו בארץ חלומותינו – לנו תהיה הודו היהודית, בכל אשר נשאר לה עוד מעורה ומיהדותה הקודמות. זהו בטחוני הגמור כתוצאה משהותי זאת בבומבי ובכלכותה.

*

והנה אני על גב־הספינה שוב.

ספינה קטנה בערך, בת ארבעת אלפי טובות המשמשת רק לקו קטן אחד, קו כלכותה־רנגון, מרחק ארבעים שעה בים. ובאור ליום חם ומחניק הגענו לבירת המדינה החדשה, שנקרעה מעל הודו השנה, כאשר נקרע עבר־הירדן מעל ארץ־ישראל לפני מעט יותר מעשר שנים – ברצונה של אנגליה, כמובן, גם כאן.

האפתעה הראשונה לא היתה – כאשר ניבאו לי – הכנסת הבודהית הגדולה, בקובתה המחודדת והזהובה, על הרמה הנישאה לגבעות הסביבה, אלא קבלת־הפנים אשר נערכה לכבודי – ואני לא ידעתי את הדבר מראש – על־ידי באי־כוח “בני־ישראל” ברנגון זאת – אותם “בני־ישראל” המתיימרים, בצדק לדעתי, להיות צאצאי עשרת השבטים. עוד לא הספקתי להצעיד את רגלי על הרציף החדש והמרוחב, וכבר הסתער לקראתי אחד מנכבדיהם, עם מחרוזת־וורדים בידו, וישלשלנה על צוארי כמנהגם מימים קדמונים לכל הבא לבקרם מארץ־ישראל. זה עשרות שנים אמנם ש“בני־ישראל” אלה נלחמים לזכותם בקרב האומה העברית ודוקא ביום הגיעי לעיר הזאת היו הדברים יגעים ביניהם לבין ראשי העדה היהודית.


ד“ה, ט”ו בכסלו תרצ"ה – 22.11.1934

המלצות קוראים
תגיות