הוי, למה פגעת בי, האכזבה?
כי עוד בעיר קוּבּה, הנמל היותר גדול ליאפאן החדישה, היה הרושם הראשון מצמית מכל צד. אין דבר אחד המבדילו למשל מנמל מרסיליה הצרפתית, או מגינואה האיטלקית – הייתי אומר כמעט אפילו מחיפה שלנו, ביחס לחיצוניותה, כמובן. אותם מעגנים נוחים לספינות גדולות וקטנות, אותם רציפים נרחבים עם פסי־הברזל להעברת הנוסעים והנוסעות במהירות דייקנית, אותם המנופים החשמליים להטענת סחורות וגם לפריקתן המהירה. ועל הכל – אותו עשן כבד וטורד המקדיר את שמי הסביבה כולה אף ביום חמים זה לחורף היאפאני. עוד זאת: כאשר נעצרה אונייתנו הגדולה במעגנה הבטוח, התפרצו אליה כזאבים טורפים אותם בסלים מסומנים, אותם עמילים מתוחבלים, אותם חלפנים ותורגמנים, משרתי המלונות ופקידי המרדים, חבושים כולם כובעים מגוונים, אדומים לרוב ומכופתרים כמובן בכפתורי כסף, נחושת וזהב מלאכותי. הם מפטפטים אנגלית רצוצה ורסוקה ברובם המכריע, אך זולת עיניהם הצרות ופניהם הצהובות לא תבחין ביניהם ובין אספסוף דומה לו במצרים או בספרד, בתורכיה או בפורטוגל, ולא כלום. הם מבטיחים לך כל־טוב, אפס בהגיעת למלון האירופי המושלם, אשר אליו הובאת במכונית ה“טקסי” האמריקנית, יגידו לקיאוֹטוֹ, בירתה העתיקה של יאפאן, כשעה וחצי מכּאן, וביחוד לטוקיו, הבירה החדשה, כדי לראות את נשמת יאפאן האמיתית, ובהיות שרכבת מהירה יוצאת לטוקיו בחצות־היום, נמלט אני בשמחה רבה מהנמל הלזה גם מהמייתו מחרישת־האזנים.
*
בודאי: זעיר־פה וזעיר־שם מחזות הטבע נהדרים הם, אם־כי מעורפלים הם היום בעננים אפורים וגדולים. הנה שפת־האוקינוס וגליו הקוצפים בשאון מחריד, מעידים כי היטבתי לעשות בהמירי את אונייתי ברכבת הזאת. המפרצים המרובים חודרים עמוק־עמוק לתוך היבשה וסירות יאפאניות זעירות, גם מפרשיות ממוצעות בגודלן, מציירות במימיהם שובלי־מים לכל כנפי הסביבה. פתאום, מעם מדרון צר בערך, תוך חורשת ברושים ואשוחים, מופיע לעינינו שער אדום קטן, בנוי מעץ כולו, שהיאפאנים מביטים עליו ביראת־כבוד, בהיותו המבוא לבנין העיקרי אשר מאחוריו, אשר הוקם לזכרו של שינטוֹ, אבי האמונה המקומית הנפוצה ביותר בכל האיים האלה; ובאמת, מעבר לשער האדום הלזה אנו מגלים עוד מעט־קט את עצם הבנין, את בית־היראה, הבנוי בהנדסיות־המיוחדת, ואשר היאפאנים רואים בה מעין “ארון” במובנו העברי מימי משה, יהושע והשופטים.
עוד אני מסתכל במחזות המתחלפים הללו, ולקרוני נכנסה יאפאנית עטופה “קימונו” צודד־עינים ממש, ותסרוקתה הענקית מגלה לנו את עמדתה במיוחדת בחברה היאפאנית. זוהי “גיישה”, אותה “גיישה” מהוללת בפיות כל משוררי יאפאן עצמה, וגם בפי מעריציה מחוץ, ושסוליבן האנגלי העבירה לנו בצלילי מנגינתו המפורסמת. זוהי היאפאנית האמיתית הראשונה שאני נפגש בה, ולמרבית מזלי ישבה במושב אשר למולי וכל חיציה נטויים לקראתי. אודה ולא אבוש, כי בלעתיה בעיני ובגלל הסתכלותי ביצור הנפלא הלזה שכחתי לגמרי כי נוסע אני ברכבת החוצה את מיטב אזוריה של יאפאן ובהם – את הר־ההרים אשר ל“ממלכת השמש העולה”, הלא הוא פּוּז’י בפסגתו המכוסה שלג. לאושרי דאגה לכך שכנתי בתסרוקתה הידועה לקוראותי ולקוראי מציורי היאפאנים על כל מחיצותיהם, מניפותיהם וכוסותיהם, ויחד התבוננו אז אלמי־לשון אל חרמון זה בגירסתו היאפאנית. באשר אמנם, בדבר אחד – ורק אחד לדעתי – מובדל הוא לטובה מן החרמון שלנו, בזה שעומד הנהו מבודד כתבור בעמק־יזרעאל. לרגעים מספר רצתה שמש יאפאן להקסימנו כנראה עד היסוד, בהקרינה את ראש ההר המושלכ במיטב קרניה הוורודות, והמחזה היה אז מרהיב באמת.
*
אך ה“גיישה” שלי ירדה, לצערי הגדול, בתחנה הרביעית מאז עלותה לקרוני. החושך המתחיל בעונה זאת בשעה מוקדמת כיסה את פני הכל במעטהו השחור. רק מפעם לפעם ניגלו לעינינו, מתוך אורותיהם למאות, כפרים יאפאנים זעירים, ובינותיהם מבצבצת בכל חצי שעה או קצת יותר עיר יאפאנית ברחובותיה ההומים ובסמטאותיה המוארות בעששיות יאפאניות מנומרות־הגוונים. אני מתייחד בפינתי לבלתי ראות את העמיתים אשר בקרוני, אף לא את העלמות הלבושות כולן שמלות אירופיות ופרוות אמריקניות, לפי האופנה היותר אחרונה. הן לא לאלה תשוקתי, וכל מגמתי מתרכזת בחצות־הלילה, שבו אגיע סוף־סוף לבירה, אשר בה אראה, לדברי תורגמני, את יאפאן בכל יפעתה.
הנרדמתי? האם רק בהקיץ חלמתי?
בין כה וכה לא עבר זמן רב, וכבר הכריז הנהג בקול רונן את שם טוקיו הקרובה.
*
בטרם ידעתי מה נזדרקתי לתוך מכונית של אחד מבתי־המלון היותר גדולים לעיר הבירה – מלון “הקיסר”, בשמו המטרטר – ובמטר הסוחף, שירד ללא הפוגה, לא יכולתי כמובן לחשוב על טיול בעצם הלילה. השעה היתה מאוחרת, ורוב האורחים היו נתונים כולם בזרועות אלילת־התנומה. עשיתי כמותם, ואצלול בכרי מיטתי החמה.
התתואר דהימתי למחרת, כשדפק המשרת על דלת חדרי להגיש לי את תה־הבוקר – מים חמים ובלתי מסוּכּרים! – והוא אמר לי, בצרפתית פחות או יותר מובנה, כי שלג מכסה את הרחובות עד לברכים?
אינני יודע מדוע, אבל בעיני היה בדבר זה מעין עלבון לכל היקר לי. בשום אופן לא יכולתי להשלים עם מציאות טבעית זאת: שלג בטוקיו! אכן ידעתי, כי העיר הזאת נמצאת במעלה רומא האיטלקית, בערך, כי קרבתה לסיביריה המזרחית הטילה עליה אקלים חריף למדי. אף־על־פי־כן נהרס בי מיד דבר־מה, וחלומי היאפאני, אשר בו דיברתי לפני־כן, התמוטט עד תכלית. לא ככה שערתי את מרכזה של מדינת ה“מיקאדו”, ולבי הצטמק מאוד.
על צד האמת הגזים המשרת במקצת. השלג לא היה עמוק כל־כך, ובשעה שהחלטתי לצאת החוצה נימסו פתיתי השלג ומכונות העיריה טיהרו את הרחובות במידה מספיקה.
אפס, חד וחריף היה הרוח ורוב האנשים אשר נתקלתי בהם, מעטים במספרם, היו עטופים אדרות חמות, כברוסיה החורפית, ועל פניהם מסכות שחורות להגנה מפני הקור המגליד. פה ושם הופיעו מגררות וסוסיהן והצלו את אזני בצלילי פעמוניהם הזעירים. בקיצור – מחזה מוסקובי בכל משמעותו.
מאין לי ערדלים חדר הקור עד לשד עצמות רגלי, אך אני לא שעיתי לכך. החלטתי להמשיך את טיולי ויהי־מה. אמרתי לנסות ולמצוא משהו יאפאני בכל הרחובות אשר בהם עברתי. לשוא! אלמלא ידעתי כי בבירת יאפאן אנוכי הייתי נשבע, כי בפטרוגרד שמלפני המלחמה צועד הנני.אותה חד־גוניות בכל אשר תפנה. אותם הרחובות הארוכים והרחבים, אותם הבנינים הדומים לארמונות אף כשהם בסימטאות, אותן חשמליות אפילו בצלצולן הטורד. הנה ארמון אדום – עטור עמודים חומים, כארמונים של הצארים בימי זהרם – ואילו כאן זהו המשרד הראשי למשטרת היאפאנית, והנה גם גשר רחב, פשוט, רגיל, ללא כל צורה מיוחדה, על־פני נהר רחב־ידים המזכיר את ה“ניבה” הפטרוגראדית בחלקיה הצרים ביותר. רק השלטים מעל המחסנים באותיותיהם הסיניות לרוב אומרים לי, כי לא בבירה הרוסית הקודמת אני נמצא כיום הזה…
אף בלילה שלאחר היום הקר הלזה, עם רוחות יותר נוחות וחשמל המודעות הגדולות, בגווניהן השונים, מבצבץ מכל צד לבלי־הרף, הרושם הוא שטוקיו זאת יכלה להיעתק לארצות־הברית, לפרוסיה, לאוסטרליה הדרומית מבלי כל קושי מיותר. בתי־קולנוע לרוב, ותמונות הידועות לך מימים ימימה מרתיעות אותך לבלי היכנס אליהם: טרזן הקוף, צ’רלי צ’פלין, קינג־קונג, מחזות מכסיקאניים, דוגלאס פיירבנקס ומרי פיקפורד, נורמה שירר וגריטה גארבו. הקהל מצטופף לראות את התמונות האלו, והאולמים מלאים עד אפס מקום, ואחר־כך, שעה לפני חצות־הליל – מרוצה, מבוקה ומבולקה אל בתי הקפה והמסעדות, בנוסח אמריקני רובם. הנה למשל בית־אוכל אחד המכיל כאלפיים מקומות, והקהל שותה, מגרגר גזוז מכל המינים וגלידות בכל הצורות, וזולל עוגות ופרפראות, שוקולדים וסוכריות, ממתקים גם לחמניות. אי סימן, אי אות, אי שמץ למשהו יאפאני, לשמלה מקומית, לכובע או לחרב מימי־הביניים? העלמה המגישה לך עתונים, הנער המביא לך גביע שמפניה, הילד המנער מעליך את מעילך – כ“פיקולו” האיטלקי או כ“מסנג’ר־בוי” האנגלי הם כולם. ראש המלצרים לבוש שחורים והמבקרים מהחברה הגבוהה תוקעים את המונוקל בעינם השמאלית. הגבירות מתגנדרות בשמלותיהן אשר הובאו מפאריז, והמניפה האחת, בצורתה היאפאנית, אר גליתי באחת הפינות, מעל פני מטרונית מסורבלת ומגושמת, לא פעלה את פעולתה.
באויר מתמר עשן סיגארים וסיגריות והתזמורות מנגנות את ה“ג’אזים” הארגנטינים היותר אחרונים. הגברים דורשים “ויסקי עם סודה”, או בירה, הגברות טועמות “קואנטרו” או “קורסאו”, ול“סאקה” היאפאני – זו ה“וודקה” המקומית – אין שואל, אין לוקח.
וכשמחזירות המכוניות את הרבבות הללו לבתיהם אשר בסביבה או למלונותיהם אשר במרכז, דומה כאילו בלונדון או בניו־יורק, בפאריז או בברלין הם יושבים. ההשוואה הזאת חיה עוד יותר ובולטת עד לנקעה אמנם, בתוך הרכבות המרובות המלאות אדם.
אלילת האכזבה, הוי למה זה הממתיני?
*
לא, אין זו יאפאן!
בכל־אופן לא מה שראיתי עד כה, בשני הימים הראשונים לביקורי בארץ זאת – חלום־חלומותי מימי ילדותי.
אין זו יאפאן, כפי שקיויתיה ורציתיה.
אכן, אכזב אם אגיד כי אף בשני ימים אלה לא קלטתי פה ושם גם חיים יאפאניים, לא, אין זו יאפאן!
בכל־אופן לא מה שראיתי עד כה, בשני הימים הראשונים לביקורי בארץ זאת – חלום־חלומותי מימי ילדותי.
אין זו יאפאן, כפי שקיויתיה ורציתיה.
אכן, אכזב אם אגיד כי אף בשני ימים אלה לא קלטתי פה ושם גם חיים יאפאניים, בסימטאות הצדדיות ביוחד, ומחר יובילני אחד העתונאים היפאניים היותר מפורסמים למסעדה יאפאנית עתיקה שבה יהיה עלי לחלוץ את נעלי, לנעול קבקבים, לנוח על כרים ומחצלות, לקפל את רגלי ליד שולחן נמוך מאוד, לטעום עשרים ירקות גם אורז תפל בעזרת זוג קיסמים ארוכים, תחת המזלג האירופי.
אכזב אם אגיד, כי אין נסיונות לשמור על העבר, להילחם למסורת האבות, עד כמה שאפשר. הנה רואה אני בצידי הכתובות הסיניות גם כתובות יאפאניות, שצורתן דומה כל־כך לכתב הארמי שלנו, ואחד הסופרים אמר לי, כי אלו הן האותיות אשר הביאו אתם לכאן עשרת השבטים לפני אלפיים וחמש מאות שנה, היות ולדעתו, גם לדעת רבים אחרים, צאצאי השבטים האלה הם היאפאנים האמיתיים!
אבל, הנטיה בדרך־כלל היא התבוללות, טישטוש הצבע המקומי, הרצון להשתוות לאירופים ולאמריקנים, ככל האפשר.
־אין אנחנו מוכנים – העיר בן־לוויתי העתונאי הנזכר לעיל – להצטמצם בד' אמות של עברנו הדומם. אנו מבינים את צערם של לפקדיו הורן, של פייר לוטי, פו קלודל ודמיהם על מחיקת הכוון המקומי בערים הגדולות, ותדיר אפילו בכפרים הממוצעים. אפס, אין בדעתנו לקיים ביאפאן את מסורת העבר בלבד. היא צריכה ליהפך למדינה חדישה, אין בדעתנו לקיים ביאפאן את מסורת העבר בלבד. היא צריכה ליהפך למדינה חדישה, למעצמה אדירה, לארץ מתחרה בכל עם שאר ארצות העולם.
מדינה חדישה, מעצמה אדירה, ארץ מתחרה. אלו הן הסיסמאות. אלו הן המטרות.
אם נרצה בכך ואם לאו – זוהי יאפאן של ימינו.
ה“קימונו”, ה“גיישה”, ה“מיקאדו” יעבורו, יישארו רק זכרונות על נייר בלבד, רק חומר לתיאטרונים ולמלאכת־מחשבת.
חבל, אמנם.
אבל, הוא אשר אירע ברוסיה של פטר הגדול, בתורכיה של כמאל־פשה – אטאטורק בשמו החדש – ובפרס של ריזה־חאן. הוא אשר אירע לנו עצמנו, אנחנו בני יהודה הקדמונית, אשר אין זכר עוד לתלבושתנו, לעתיקותנו המיוחדת.
רחל ורבקה בעמק־יזרעאל אינן נושאות עוד את הכדים על שכמן ואינן משקות את גמלי רועינו, פועלינו ואיכרינו היום. בפתח־תקוה או בראשון־לציון, בנהלל או בנתניה – החשמל, השח־רחוק, הרדיו הם המכריעים את הכף בחיי יום־יום.
למה תדרוש מיאפאן אחרת? למה נבקש רק בה – כדברי העתונאי היאפאני – את העבר, את שדי־הקברות?
ד“ה, י”ז באדר ב' תרצ"ה – 22.3.1935
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.