מצבה הגיאוגרפי של הממלכה העותמנית, הרכב אוכלוסיתה וגורלה ההיסטורי1, העמידו אותה במרכז הפוליטיקה האירופית. אין כמעט אף מועצה דיפלומטית אחת במאת השנים האחרונות שמפת תורכיה לא תהא מוטלת על שולחן המסובין. שאלת המזרח הקרוב כרוכה ושלובה בכל המאורעות המדיניים החשובים, שנתארעו באירופה מימי המהפכה הצרפתית ואילך. במלחמות האירופאיות של המאה התשע־עשרה, רק אחדות מהן פרצו מבלי כל נגיעה בעניני אסיה הקדומה (מלחמת אוסטריה ואיטליה בשנת 1859, מלחמת פרוסיה ואוסטריה בשנת 1866, גרמניה וצרפת בשנת 1870).
וגם הפעם, במלחמת העמים הענקית הזו, ממלאה שאלת המזרח תפקיד, אם גם לא ראשי ומרכזי, אבל חשוב מאוד מבחינת גורמי המלחמה וגם מבחינת התוצאות העתידות.
אין כל ספק שבין הסיבות הכלליות של המלחמה צריך קודם כל לחשוב את הסתירות והניגודים המדיניים והכלכליים הפנימיים של אירופה: שאיפות האימפריאליסמוס הפאן־גרמני וכובד ההזדיינות, ההתחרות בהגדלת הציים ודאגת אנגליה לעתידות ההגמוניה הימית שלה ושלמוּת מושבותיה, הרדיפה אחרי השוָקים המסחריים והפוליטיקה הקולוניאלית, שאיפות הנקמה של צרפת והתנגשות הפאן־גרמניות והפאן־סלאביות, השאלות הלאומיות הפנימיות של רוסיה ואוסטריה וכו'. אולם מי יודע אם היה נשבת כל כך מהר “השלום המזוין” של אירופה אלמלא הופרע במלחמות הבאלקנים שיווי־המשקל הפוליטי של אירופה, ובמובן זה הרי המלחמה הכללית היא המשך ותולדה של מלחמת הבאלקנים. אוסטריה, שלא שלפה את חרבה מתערה זה יותר מחמישים שנה, לא היתה מכריזה מלחמה אלמלא נשתנה באופן כל כך בלתי צפוי ה“סטאטוס קווֹ” הבאלקני, שבו תלוי גם ה“סטאטוס קווֹ” של כל אירופה, וכל שינוי פה גורר בהכרח שם שינויים במצב המדיני הכללי, כי בבאלקאנים ובאסיה הקדומה נמצא המפתח של כמה שאיפות מתחרות, השפעות סותרות ואינטרסים מתנגדים של כל הממלכות האדירות. המזרח היה למרכז הנרגנות המדינית הבין־לאומית. בבירות הבאלקאניות נארגים בסתר ובחשאי חוטי הרשת, שכל אחת מהמדינות רוצה לפרוס על המזרח הקרוב. וכאן התנגשו בעיקר שני זרמים: השאיפות הפאן־סלאביות של הרוסים וה“הסתערות לקדם” של הגרמנים. והרבה עמלה הדיפלומטיה האירופית להחזיק את שיווּי־המשקל בין שני הזרמים המתנגדים בכדי לשמור על השלום האירופאי.
התנאי הראשי של שמירת שיווי־המשקל היה פּרינציפּין השלמות הארצית של תורכיה. יסוד זה נתקבל בפוליטיקה העולמית והוכרז כמה פעמים גם בחוזים ובאמנות הבין־לאומיים. עוד בשנת 1815, בוינה, כשנתאספו המנצחים בשדה ואטרלו לחלק את ירושת נַפוליון ולחתוך את גורלה של אירופה – רצו הדיפלומטים האנגלים והאוסטרים לקבוע את העיקר של שלמוּת תורכיה, ורק הצאר הרוסי התנגד להכנסת שאלת המזרח לסדר־היום של הקונגרס הוינאי. אחרי מלחמת קרים נתקבלה תורכיה לתוך “המקהלה האירופאית” והמדינות שחתמו על הברית הפריסאית (1856) ערבו בעד שלמותה הטריטוריאלית של הממלכה העותמנית. חופש הפעולה של רוסיה בים השחור הוגבל ונצטמצם, אולם שאלת המזרח לא נפתרה על־ידי כך. ברית זו היתה רק “שביתת־נשק” זמנית של אויבה ההיסטורי של תורכיה, שנאלץ אחרי מפלת קרים להניח את נשקו לזמן־מה ולמשוך את ידו מכיבושים חדשים.
כמובן, שלא החיבה היתירה לממלכת החליפים או אהבת הצדק והמשפט דחפו את הממשלות להתערב על ריב לא להן ולהגן על תורכיה בפני שאיפות הכיבוש של רוסיה. בפוליטיקה אין מקום ל“סנטימנטים” שכאלה. הפוליטיקה עומדת על האינטרס העצמי, ועל קנאה ותחרות. צרה עינן של אנגליה וצרפת בגדולתה של רוסיה והתרחבותה. ערכה של האמנה הפריסאית אינו נעלה על ערך שאר האמנות הדיפלומטיות הנשמרות כל זמן שאין צורך בהפרתן. רק נשתנו יחסי הכוחות באירופה אחרי מפלת האוסטרים בסאדובה ותבוסת הצרפתים בסדן – והממשלה הרוסית הכריזה שאין היא מכירה יותר בהתחייבויות של הברית הפאריסאית והיא מחזירה לעצמה את החירות הגמורה בים השחור. זו היתה רק הקדמה למאורעות בשנת 8–1877. הממלכות שנתאספו לפני כעשרים שנה בפאריז, התאספו שוב בברלין ועוד הפעם הכריזו על “איסור הנגיעה” בתורכיה והבטיחו את שלימותה הטריטוריאלית תחת ערבותן המשותפת של הממלכות האדירות. אלא שבינתים התירו לעצמן קצת את הנדר וקרעו מתורכיה את רומניה, סרביה ומונטונגרו, שהוכרו למדינות העומדות ברשות עצמן; בולגריה היתה לנסיכות אוטונומית, רומליה המזרחית קיבלה שלטון־בית, אנגליה לקחה את קפריסין ואחר כך כבשה את מצרים, צרפת השתררה בתוניס, ואוסטריה – בבוסניה והרצוגבינה.
שאלת המזרח נתנה שוב ענין לענות בה אחרי הסיפוח המוחלט של שני הגלילים הסלאביים לממלכה הכפולה. הצלחת הדיפלומטיה האוסטרית הלהיבה מחדש את הקנאה והתחרות שבין וינה ופטרבורג. את הבעֵרה צריכה היתה לשלם תורכיה. ע"י הדיפלומטיה הרוסית נערכה התנקשות איומה בנפש תורכיה. נוסדה הברית הבלקנית במטרה לגרש את התורכים מאירופה. ברית זו היתה מכוּונת מאידך גיסא כלפי אוסטריה, שהרגישה כי ניצחון בעלות־הברית חסם בפניה את הדרך לקדם, הספיקה להפריד את החבילה הבאלקנית ולשסות את “האחים הסלאביים” זה בזה. הבאלקנים נהפכו למדורת־אש, והלהב אשר יצא מסרביה הבעיר תבערה עולמית.
מה יהא גורל שאלת המזרח אחרי המלחמה – זוהי השאלה המענינת עכשיו בייחוד את דעת הקהל העותמנית. אין איש יכול להרים את מסך־העתיד ולהסתכל במה שלפני ולפנים. אולם ברור לכל, שעומדים אנו על סף תקופה חדשה בהיסטוריה העולמית. מפת התבל, לכל הפחות מפת שלושת חלקי העולם – אירופה, אסיה ואפריקה – תקבל שינויים עצומים. כמו הברית הואֶסטפאלית אחרי מלחמת שלושים השנה והברית הוינאית אחרי מלחמות נפוליון, כן גם הברית העתידה להיכרת אחרי מלחמת־העמים החדשה – תקבע את צביונה הפוליטי של אירופה לעשרות ואולי למאות שנה. כל הפרובלימות המדיניות הגדולות, שהיו תלויות כענני עופרת על שמי אירופה במשך מאות השנים האחרונות; כל הקשרים הגורדיים, שסיכסכו וסיבכו את יחסי העמים והמדינות עד בלי־מוצא, יותזו עכשיו בבת אחת על־ידי חרב־הדמים הנטויה על פני העולם כולו.
עתידן של ארצות המערב נחתך במלחמה זו. אולם לא רק המערב בלבד. על כף המאזנים של מלחמה זו מוטל גם גורלם של גויי המזרח. כי אם גם הצדדים הרבים, נושאי המלחמה הם רק עמי אירופה (אם לא לחשוב את יאַפן בקצה המזרח הרחוק), הרי סיבת הריב, נשואי המלחמה הם גם עמי אסיה (ואפריקה), ולפיכך כשאנו דנים על התוצאות המשוערות והרצויות של המלחמה העולמית אי אפשר להסיח דעתנו מעניני המזרח.
נצחון ההסכמה המשולשת2 יהיה נצחון החירות והקידמה. הן באנגליה ובצרפת נולדו רעיונות המהפכה ושלטון העם, פה היא מולדת המחשבה החפשית ותנועת־השחרור העממית. אפילו רוסיה העריצה, אם תאבה ואם תמאן, תימשך בהכרח אחרי הזרם הכללי ותשנה את סדר חייה על יסודות חדשים. אלה הן התקוות שתולים רבים בהסכמה המשולשת. אם מבחינת המצב במערב יש הרבה אמת במערכה זו – הרי אם נדון על התוצאות מבחינת המצב במזרח אנו נאלצים לבוא לידי מסקנות אחרות לגמרי.
כשם שעם המאה התשע־עשרה החלה תקופת שחרור העמים במערב, כך התחילה בראשית המאה העשרים היקיצה וההשתחררות של עמי המזרח. אסיה הענקית המחולקת לשני חוגי ההשפעה של האיסלם ושל דת בוּדה, התנערה לפתע פתאום לחיים חדשים, חיי חופש ודרור, ופרקה מעל צוארה את עול העריצות והשעבוד שהעיק עליה אלפי שנה. ובמקום שהיינו רגילים לעבדות, הכנעה והתרפסות, שמענו פתאום ע“ד חירות, התקוממות ומהפכה, ושלטון־העם הוכרז בפרס, תורכיה וסין. ראשונה התעוררה ממלכת השח. בשנת 1906 התחוללה המהפכה בפרס. במרץ ובחרוף־נפש נלחמו הפרסים על שחרורם. הרבה דם נשפך, הרבה קרבנות נפלו עד שנפתח בית מורשי העם ובא הקץ לעריצותו של השח. אך קצרים היו ימי ה”מג’לס" הפרסי. בשנת 1907 נחתמה הברית בין אנגליה ורוסיה ובשנת 1908 התנפלו הקוזקים הרוסים על בית־המורשים והחריבוהו. החוקה היסודית הופרה, ולוחמי החירות הועלו לגרדום. אולם פרס הריבולוציונית לא נכנעה. בכל מקום ומקום הסתדרו גדודי מתנדבים, והמחנה הריבולוציוני עלה על טהרן, כבשוה, הדיחו את השח מכסאו והכריזו שנית את הקונסטיטוציה. שוב הבהיק אור התקוה והחירות לארץ האומללה. אולם משרתי האימפריאליסמוס הרוסי והאנגלי לא יגעו. בעזרת שודדים ורוצחים כמו רחים־חן המפורסם הפיצו שליחי רוסיה בלבולים בארץ, סכסכו את התושבים זה בזה, הסיתו את קנאי־הדת עד שעלה בידם להטביע את חירותה של פרס וקוממיותה בנחלי דם, וצבאות רוסיה נכנסו לפרס ל“השקיט” את הארץ.
לאחר שביצע גיבור החורבן הפרסי, ציר רוסיה בטהרן הרטויג הידוע, את פעלו בארץ פרס נשלח באותה המלאכות לבלגרד, והפעם נגד המהפכה התורכית. ובאותו זמן שהכין את הברית הבאלקנית בכדי להתנפל על תורכיה מן החוץ – לקח חלק אקטיבי גם בסכסוכים הפנימיים של תורכיה, עורר מרידות ופירודים, הפיץ משטמה ושנאה בין האוכלוסין, ובכל אותם הבלבולים שקדמו למלחמת הבאלקנים היתה ידו באמצע. באותו זמן לא הזניחה רוסיה את המזרח הרחוק. כשהוכרזה ממשלת־עם בממלכת בן־השמים, מצאה רוסיה שעת־הכושר לעורר את המונגולים נגד השלטון בפקין. וכשפרצה ע"י הסתותיה של רוסיה, מלחמת־אזרחים מיהרה הממשלה הרוסית להתערב בעניניה הפנימיים של שכנתה המזרחית בתואנה שהבלבולים על הגבול מפריעים את מנוחת ארצה. עדיין לא תמה הטראגדיה הסינית. לרגל מלחמת הבאלקנים והמלחמה האירופאית שבאה בעקבותיה לא הספיקה רוסיה לעשות לסין ולתורכיה מה שעשתה לפרס. אבל לכשתנצח? מי יעצור אז בעד האימפריאליסמוס הסלאבי המנצח? שמא אנגליה וצרפת?
הפוליטיקה הליברלית של צרפת ואנגליה זוהי סחורה עוברת לסוחר רק בשוק הפנימי. בשביל השוק החיצוני, ובייחוד בשביל המזרח, היא מוֹתרוֹת מסַכנות. בצרפת פנימה מפרידים את הכנסיה מהמדינה, סוגרים את אגודות הישועים, אוסרים עליהם חינוך הדור הצעיר – ואת המזרח מציפים בנזירים וכמרים וקוצבים תמיכות לבתי־הספר הישועיים. באנגליה ובמושבות האנגלו־סאכסיות – משטר עממי שאין כמוהו לחופש בשום מקום שבעולם, ובהודו משטר דיספוטי המחניק באמצעים היותר קשים ואכזריים כל רעיון חפשי וכל סימן של התעוררות עממית.
הפוליטיקה המזרחית של רוסיה התנהלה כל הזמן בהסכמתה ובעזרתה של בעלת־בריתה הריספובליקנית. צרפת תמכה בידי רוסיה באוצרות זהבה ובהשפעתה הדיפלומטית, ואנגליה, שהתפשרה עם “אויבה הנצחי” בשנת 1907, נתנה לרוסיה “כרטיס לבן” בשביל כל פעולותיה במזרח.
הנה משום־מה מביט המזרח בחרדה ופחד לתוצאות ההתאבקות הענקית של שתי קבוצות־העמים באירופה.
“תורכיה – כך כותב האורגן של המפלגה השליטה, ה”טנין", המביע את דעת־הקהל העותמנית על המצב הנוכחי – העומדת מן הצד מראשית המלחמה עד היום החליטה בכל תוקף לבלי להתערב בריב גם להבא. אך בידענו מהנסיון המר, שכל סערה המתחוללת באירופה מורידה על ראשנו את הרעמים והברקים, גייסנו את צבאנו להיות מוכנים ומוכשרים להגן בשעת הצורך על זכויותינו ומצבנו…
שאלת המזרח תהי לנחלת ההיסטוריה יחד עם התקופה שעד שנת 1914. התקופה ההיסטורית החדשה שתחל באירופה ובעולם כולו אחרי המלחמה לא תדע עוד שאלה זו. באיזה אופן תיפתר – עדיין אי־אפשר לחתוך. אבל אחת ידענו: שאלת המזרח הולכת ונפתרת".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.