רקע
דוד בן־גוריון
שאלת ההתאחדות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

ועידתנו זו היא יוצאת מן הכלל. היא נקראה בעיקר לשם בירור שאלה שהיא הבוערת אצל כל ציבור הפועלים – שאלת האיחוד. השבוע נקראו שלוש ועידות: מפלגתית, חקלאית וכללית. ונקראו המאורגנים והלא־מאורגנים. נקראו לאסיפה זו כולם, לרבות חברי הגדוד. השאיפה לאיחוד היא לא חדשה. זה 13 שנה היא תוססת בקרב לבות רבים מאתנו. מזמן שהחלה תנועת העבודה בארץ־ישראל היתה שאיפה בלבות טובי הפועלים העברים בארץ לאַחד את כל הפועלים לשם עבודה משותפת. הזמן לא הירשה. התנאים טרם הבשילו והשאיפה לא יצאה מרשות היחיד. באו הימים האחרונים והכשירו את קירבת האיחוד והפכו את דבר האיחוד לענין של רבים. נקראנו, באי־כוח תנועת פועלי־ציון, לתת חשבון־נפש לעצמנו ולחפש דרך לעבודה משותפת למען עתיד האומה. שינויים כבירים נתהוו בשנים האחרונות, ולא רק אצלנו אלא גם בעולם כולו. דורנו הוא דור המַעבר. הוא עומד על סף תקופה אנושית חשובה ביותר בהיסטוריה האנושית. עדים היינו להתמוטטות איתנים; כל אָשיות החברה נהרסות. משבר עקוּב מדם עבר על כל האנושות, ועד עכשיו לא נרפאה מהמכה הפיסית, משפך־הדם הנורא, מאותו רגש הזוָעה שתקף את כל העולם. טובי האנושות מחפשים דרכים חדשות לכונן יחסי האומות ואת היסודות החברתיים. השאלות המרכזיות שכל העולם מתחבט בפתרונן הן בעיקר שתים: השאלה הלאומית ושאלת הרכוש והעבודה – השאלה הסוציאלית. מחפשים דרך לתבוע את עלבונם של אלה שהיו מושפלים ומדוכאים.

המון עמים שהיו משועבדים מאות בשנים דורשים את פרעון החוב המגיע להם. קרעי עמים נתאַחו לגוף מדיני אחד והם תובעים את שלהם. בן־לילה קמו מדינות חדשות. וחבר־הלאומים מתחבט כיצד לפתור את כל הבעיות האלה. וכמעט בלי קשר עם שאלות המלחמה העולמית ויחסי הלאומים, יושבים עתה ומתחבטים בשאלה אחרת, שלכאורה אין לה שום קשר עם שאלות אלה. ועדה מיוחדת נקבעה מטעם ועידת השלום לחבר תכניות אינטרנציונליות בנוגע ליחסים סוציאליים. קמה התעוררות לאומית וסוציאלית גדולה העומדת להפוך את כל הקערה על פיה, להרוס את כל הקיים. שתי מדינות שהיו סמל העריצות פרקו מעליהן את עול האַבסולוטיזם. מתגברת השפעת מחנה העובדים. גם בארצות שלא פג בהן שכרון הנצחון יש התנערות לקראת התחדשות יסודית וראדיקלית. למרות בזבוז־הכוחות הרב, נשאר הרבה מרץ לכונן סדר חדש ליחסי האומות, ליחסי האנושות.

כל העולם רועד מפני התחדדות היחסים בין המעמדות. יש רצון לתיקונים, לחידושים. האסונות עוררו רעיונות צפונים… עוד העולם עשיר בכוחות־יצירה וברצון לחיים. העולם מתכונן דוקא עכשיו לסדרי־חיים חדשים.

גם בחיי האומה העברית, התגלו שני חזיונות העולים ממעמקים. מצד אחד – תהום עמוקה הפעורה לרגלי עמנו המאיימת על קיומו, ומצד שני התפרצות חיים והתעוררות מַאוויים לאומיים, שכמותם לא היו זה זמן רב וכמעט לא האמַנו באפשרות התהווּתם. שאיפות כבירות מתפרצות מקרב הלב העברי. כל האסון שעבר על עמנו לא יכול להחליש את רצון־החיים המפעם בקירבו, ולהיפך: הוא הגבירוֹ. בשעה שעמים אחדים הטבילו את חג שחרורם בדם יהודי, עומד עמנו בראש מורם ודורש בכל תוקף את זכויותיו, זכות להיות עם שליט בארצו. דוקא בשעה זו, כשחורבן הגלות הגיע לשיאו, התגברו השאיפות הלאומיות, ואנו עומדים לפני רגע מכריע זה בחיי העם – לפני התגשמות חלומותיו. תפקידים גדולים הטילה ההיסטוריה על דורנו. אף אנו הגענו לתקופת מעבר. ואף אנו עומדים לפני שעה גורלית: או שנשוב להיות עם נורמלי ובריא, או שנכיר כי תקוָתנו הלאומית תאבד לנצח. דורות רבים יכולנו לחכות ולהאמין שלאט לאט, אחרי עבודת דורות, נגיע להתגשמות שאיפותינו. הארץ היתה שוממה, לא היו לה בונים, ומאורעות שהתרחשו בה ותנאים מדיניים הגדילו את שוממותה. יכולנו, איפוא, להזדיין בסבלנות ולחכות ליום שנוכל להגשים את חלומנו. עתה אי־אפשר לחכות עוד. נתהוו שינויים גדולים – או אנחנו נבנה את הארץ או יבנוה אחרים. דבר אחד ברור, הארץ לא תישאר שוממה. ממלכה נאורה, שאין דומה לה בנסיונה ביישוב ארצות שוממות, כבשה את ארצנו, ובמשך זמן קצר נתחוללו בה שינויים כבירים שתוצאות נכבדות נשקפות מהם. עוד שנה–שנתיים וארצנו תחובר עם מצרים; את המדבר הגדול, בו נדדו אבותינו ארבעים שנה, עוברים עתה ב־7 שעות; ולאורך ארץ פלשתים עומדים חיילי הגדוד העברי ושומרים את התחנות ועושים את המדבר לארץ נושבת. אפשר כבר לצאת ממצרים לארץ־ישראל בלי לעבור דרך קושטא וארצות אירופה. ירושלים, שסבלה אלפי שנים מחוסר מים, עוברים עתה צנורות־מים ברחובותיה. לא רחוק היום ובחיפה ייבנה נמל, וכל זה נעשה בשלהי המלחמה, כשהממשלה עצמה עסוקה בצרכי הצבא. בלי ספק שתנועת־הבנין הזו לא תיפסק עם גמר המלחמה, כי אם להיפך. הארץ יוצאת משוממותה ונכנסת לתקופה חדשה – התחדשות כלכלית. כל מי שעיניו בראשו רואה שבעוד 10 שנים לא יכירו את הארץ, ובעוד 20 שנה לא תהיה נבדלת מכל יישוב תרבותי. והשאלה היא: מי יקח עליו התעודה הנכבדה הזאת לבנות את שוממות הארץ? והתשובה היא – כי אם תיבנה הארץ על־ידי זולתנו ולא אנו נהיה בניה־בוניה, לא יעמדו לנו האהבה והגעגועים אליה. ואנו, שאיננו מאמינים בנסים – נורחק מרחק רב מהגשמת שאיפתנו. 2–3 עשרות השנים הקרובות הן שתכרענה בתולדות ארץ־ישראל ובתולדות העם היהודי. לא רק תקווֹת גדולות נשקפות לנו, כי אם גם סכנות גדולות. לעולם לא תשוב שעת־כושר זו. “אם לא עכשיו – אימתי?” זהו מומנט היסטורי גדול. והשאלה היא: היש בכוחנו לבנות את הארץ בשנים הקרובות האלה?

שאלה זו היא לכאורה שאלה לאומית צרופה – שאלת תקוָתנו ועתיד אומתנו, שאלת קיומנו וחלומנו ההיסטורי, ואין לה שום קשר עם הבעיה הסוציאלית הגדולה המנסרת בעולם, אך אם נתעמק יותר ניוָכח שגם בשאלת הגשמת הציונות אנו עומדים לפני שאלה סוציאלית גדולה: שאלת הרכוש והעבודה. נניח שהתנאים המדיניים בשביל עבודתנו בארץ־ישראל יהיו נוחים. דרישותינו הכלכליות המכסימליות תימלאנה ולא יהיה חסרון ברכוש יהודי הדרוש להכשרת הקרקע, להקמת המשק, לתקומת הארץ ויישובה. אך לא נרחיק לכת בלי המוני עובדים יהודים שיתישבו בארץ ויבנוה, וייצרו רוב בארץ. זוהי הערובה הבטוחה והיחידה שהארץ תישאר שלנו. ישנן שתי אפשרויות: אחת – שהרכוש הפרטי ישתרש בארץ, שכל יהודי שצרור כספו בידיו יבוא הנה וישכור פועלים, וכדי להרבות רווחיו הוא ישתדל להעסיק פועלים זולים. כל רכוש פרטי דורש חופש מכסימלי לעצמו ואינו נוטה למשמעת כלשהי. בארץ־ישראל אין סביבה של המוני יהודים שמתוכם ישאב הרכוש הפרטי פועלים לעבודות הנחוצות. אותם ההמונים צריכים לבוא מחוץ־לארץ, וכלום כדאי לו לרכוש הפרטי, המחפש רק תועלת עצמית, לחכות לעובדים יהודים שיבואו מארצות הגולה, או מוטב לו לשאוב אותם מתושבי הארץ וסביבתה. קיימים שני דברים הקובעים מראש את דרך הרכוש הפרטי בהכרעתו בענין העבודה – העדפת הפועל המקומי הלא־יהודי: זולות העבודה של הפועל המקומי ורמתו התרבותית הנמוכה. והדברים ידועים, ואין צורך להרבות דברים עליהם. שני דברים אלה נוחים מאוד לרכוש הפרטי, המוצא פה עובדים שיוכל להתעלל בהם כסוחר־עבדים. העבודה לא מאורגנת, ולפועל חסר רגש של כבוד עצמי. ולדוגמא: מושבותינו, לא זו בלבד שאין בהן עבודה עברית, אלא יש בהן גם עבדות; ולא רק סכנה צפויה לנו מאלימנט זר עוין, כי אם גם השחתה לאומית. בשום ארץ תרבותית לא מתנהגים מעבידים בפועליהם כמו בעלי־הרכוש בארץ־ישראל בפועליהם. עתה כל זה בממַדים קטנים והסכנה לא־גדולה, אבל מה צפוי לנו כשיגדלו הממדים. נתאר לנו תיאור מושלם של השתלטות הרכוש הפרטי: עשרות מושבות ועשרות בתי־חרושת שבעליהם יהודים והם מעסיקים המוני פועלים לא־יהודים בתנאי־ניצול איומים. לא רק מפני מהפכה סוציאלית של הערבים עלינו לפחד; עוד לפני שנגיע לכך, כשיראו העמים הנאורים למַה הפך העם היהודי את הארץ – יבואו ויטענו כי מקח־טעות היה בידם, כי לא התכוונו לסייע בידי מדכאי פועלים ויתחרטו על כל מה שעשו לטובתנו. אם בידי הרכוש הפרטי, ואפילו יהודי – תימסר בניית הארץ, צפוי חורבן לכל חלומנו וקלון עולמי ושואה יוּמטו עלינו. הננו רואים, איפוא, עד כמה הפרובלימה הלאומית שלנו תלויה בפרובלימה הסוציאלית.

מהי הדרך? הפועל היהודי למרות היותו מפוזר בארצות שונות, יש דבר המאחד אותו, והוא הרעיון המאחד את כל המעמד העובד בעולם. הכל חדורים רעיון סוציאליסטי והכל נושאים עיניהם לתיקונים בחיי החברה, בייחוד עתה – על סף המהפכה הסוציאלית. אפילו המעמדות השליטים מוכנים עתה לתת לפועלים הנחות גדולות. והעולם לא ישוב ליוֹשנוֹ. גברה האמונה בהתגשמות הסוציאליסטית, ואנחנו באים להמוני הפועלים היהודים בקריאה גדולה: בואו וכוננו בידיכם את המולדת. ורק אז ימצאו דברינו הד בלבם אם נקראם לא רק לארץ אחרת – חדשה, כי אם גם לסדר־חיים חדש; לא רק לשינוי מקום, כי אם גם לשינוי חייהם, במובן הסוציאליסטי האנושי. לא עליה גיאוגרפית בלבד, אלא גם עליה סוציאלית – אם נוכל להראות להם שכאן בארץ עוד רבה השממה ויש מקום לפועל העברי לגלות את כוחות־היצירה שלו, ולהגשים את כל מה שחלם בגלות בלי יכולת להגשים חלומו שם.

הישנה האפשרות, הדרך, האמצעים, האמונה שאמנם פה המקום בשביל העובד העברי לכונן ולחדש בכוח יצירתו לא רק את המולדת העברית, כי אם גם מולדת לכל שאיפותיו היותר חיוניות? היש אפשרות שהמוני העובדים היהודים יבואו לכאן ויבנו את המולדת על יסודות המתאימים לשאיפותינו הלאומיות והסוציאליות? זוהי השאלה המרכזית העומדת לפנינו ברגע זה, ועליה אנו צריכים לתת תשובה. בשביל זה עלינו לפשפש בדרכינו – לבקר את עברנו, לסדר חיינו בהתאם למטרות הגדולות שהטילה ההיסטוריה עלינו בדור זה. יש כוח אחד המסוגל לתת תשובה לשאלה המסובכה, שלא נמצא לה עדיין פתרון, – הגשר בין המשק ובין האינטרס הלאומי שלנו – והוא חבר החלוצים, העובד העברי שבא לארץ־ישראל. במעשיו במשך 15 השנים האחרונות ביקש, ביודעים ובלא־יודעים, את הדרך ביצירה סוציאליסטית נעלה, שרק על־ידיה אפשר היה להגשים את מטרתנו הלאומית. אותו קומץ החלוצים שקשר גורלו האישי בגורל הארץ, את חיי השעה שלו עם חיי עמו, שמצא את המזיגה האורגנית – ולא בצורה מופשטת אלא בחיי יום־יום – בין שני העולמות: רעיון הגאולה היהודית והשחרור הסוציאלי האנושי.

הקומץ הזה יחיד היה אשר אמר, כי אם יש פתרון הריהו בידו, ואם יש דרך – הוא יכול לגלותו. וזוהי התעודה המוטלת עתה עלינו, לא רק על אלה שנתלקטו סביב דגל פועלי־ציון כי אם על כל מעמד הפועלים, למרות הפירודים החיצוניים בתוכו. עבודתנו היא אחת ושאיפתנו היא אחת, אף־על־פי ששונים הביטויים, ולא בשפה אחת נדברה. שונים היו הדברים שהבאנו מהגלות, שונה ארשת שפתנו ושונה הפראזיולוגיה, אבל בבואנו לארץ פנינו לעבודה והיינו מאוחדים בחיינו הריאליים, ואמת אנושית חבויה תמיד לא בדברים, בלשון, כי אם בעבודה, במעשי יום־יום, שבהם השקענו כל כוחנו ומירצנו. במעשים לא היה בינינו כל הבדל. ביודעים ובלא יודעים היינו חותרים לחוף אחד ומכוונים פעולתנו למטרה אחת – לברוא בארץ־ישראל דוגמאות של חבר־עובדים המשקיע באדמת האומה את עבודתו, כשרונותיו, כוחותיו היוצרים כדי לעצב חברה חדשה. שאיפה אינסטינקטיבית זו מפעמת1 בלבנו כל הזמן, וגם עתה. מהגלות הבאנו אתנו פרוגרמות שונות ורחוקות זו מזו שהושפעו מתנאי הגלות ומחייהם של העמים הגדולים בתוכם חיינו. שתי תנועות גדולות קמו בעם היהודי בדורות האחרונים: התנועה הציונית, המקיפה חלק גדול של העם, והתנועה הסוציאליסטית המאחדת סביב דגלה גם באמריקה וגם ברוסיה כל המון־הפועלים היהודי. באמריקה יצרה התנועה הזאת את ההסתדרות המקצועית היהודית הגדולה, וברוסיה מילאה תפקיד חשוב ביותר בתולדות העם העברי – בהשתתפותה האקטיבית בשחרורה של רוסיה מעול העריצים, במלחמתה לאֶמנסיפציה של היהודים, ביצירת ההגנה העצמית. אולם לאסוננו הגדול נפרדו שתי התנועות מהיוָלדן ואף נלחמו זו בזו. עד הזמן האחרון לא מצאו הרעיון הלאומי העברי והרעיון הסוציאליסטי את חיבורם. אבל תנועה לאומית אינה יכולה להיות בריאה, חזקה ומרובת־השפעה בלי סוציאליזם, כשם שהרעיון הסוציאליסטי אינו יכול להיות פורה בתוכנו אם אינו אחוז בנפש האומה ואם אינו יונק ממקורות שפירנסו את העם העברי אלפי שנים. בתנאי הקיום של עמנו בגולה קשה היה למזג את שני הרעיונות האלה – הציוני והסוציאליסטי – ותחת להפרות זה את זה ולהשלים זה את זה, הם עמדו בקשרי מלחמה. גם כשנולדה מפלגתנו, שמצאה דרך למזיגה הדרושה, היא לא הגיעה לשלימות הראויה. תנאי־החיים בגלות: חוסר סביבה עברית לאומית; כלכלה פגומה ולקויה; השפעת האידיאות שהיו פרי התנאים המיוחדים של העם הרוסי, והיו שונים לחלוטין מתנאי חייו של העם היהודי, שמצאו להם ביטוי מיוחד בתנועה הריבולוציונית הרוסית, – כל אלה הפריעו ליצירת הסינתזה הרצויה בין הציונות והסוציאליזם. חברינו ברוסיה ינקו ביודעים ובלא־יודעים ממקורות הסוציאלזם הרוסי, שצמח בתנאיה ההיסטוריים המדיניים והתרבותיים של רוסיה. חברינו נבצר מהם להשתחרר מכל הלך־המחשבה המיוחד לנפש הרוסית, וגם כשבאו לארץ לא יכלו בן־רגע להשתחרר מאותה מסורת ולהסתגל לסביבה החדשה, שהיתה שונה לגמרי מהסביבה בה נתחנכו לפני עלייתם לארץ. אבל לאט לאט התגבר האינסטינקט הבריא שהתעורר עוד בגלות, וככל שנתערו בארץ והכירו את תנאיה ואת צרכיה הלכו ונשתחררו מההשפעות הזרות. כאן התחדשה מחשבתנו ומצאנו דרכים חדשות לעבודתנו. יצרנו פה בארץ מפעל שלא עלה על דעת גדול חברנו ב. ברוכוב בישבו בחוץ־לארץ. החיים הארצישראליים הם שדחפו אותנו ליצור יצירה מקורית כמו השמירה העברית שאין למצוא אותה בשום פנורמה של מפלגותינו בחוץ־לארץ. לא שאלנו הנמצא דבר זה באיזה “שולחן ערוך” סוציאליסטי. ראינו שזה הכרח־חיים בשבילנו ורבים מחברינו מסרו את נפשם על כך.

באנו הנה בתור פועלים, והחילונו עבודתנו בארץ כפועלים שכירים. כל מושגינו על דבר תפקיד הפועל לא היו שונים ממושגי כל הסוציאליסטים בעולם, והם: על הפועל להילחם עם מעבידיו על שכר־עבודה גבוה יותר וכן להילחם על תפיסת השלטון המדיני, כדי לשנות את המשטר ולהפוך הקערה הכלכלית על פיה. אולם נוכחנו שלא די בתפיסת השלטון כדי להפוך את הסדר הסוציאליסטי בארץ. לא די בהריסת הסדר הקיים; עלינו לשאוף ליצירת משק לאומי חדש שיסלק את כל המעצורים המלאכותיים ויבטיח עבודה לכל דורש. תפקידנו, איפוא, אינו של מהפכנים כי אם של בוני חברה חדשה, של יוצרים מקוריים. את מרבית מירצנו הקדשנו לבנין, לסידור קבוצות מכל הגוָנים והמינים, כדי להקטין ולצמצם את שלטון הרכוש הפרטי. וכך יצרנו את הקבוצות הקיימות בארץ־ישראל; הנחנו יסוד לאותה היצירה הסוציאליסטית בזעיר־אנפין שהוא מופת ודוגמא לבנין הגדול שצריכים לבנות בארץ־ישראל.

ידענו שבעולם הגדול יש תעודות אחרות לפועלים, אך לפנינו עמדו תעודות משלנו, ובהתאם להן התווינו את דרכנו, ולמעשה ולהלכה סללנו פה דרך חדשה. ובשעת־מעבר זו לתקופה חדשה, לאור התקווֹת לעתיד והאחריות שהטילה עלינו ההיסטוריה, עלינו לסכם את כל עבודתנו בארץ, את כל המחשבה שהדריכה אותנו כל הימים ולסַמן מחדש את הדרך להבא, הדרך שגילינו מתוך חבלי־לידה קשים, תוך מלחמה קשה בתוכנו ובטבע הארצישראלי, ולהנחילה להמוני העובדים שבחוץ־לארץ הנושאים את עיניהם לארץ־ישראל. עלינו להראות להם את הדרך כיצד יכולים הם למצוא הדרך לעליה לאומית וסוציאלית בבנין המולדת בארץ־ישראל.

צורך גדול זה העמיד לפנינו שאלת איחוד הכוחות להכנסת סדרים חדשים בחיינו, כדי שנוכל להיות הכוח המרכזי בעבודה בארץ ולהגשים בחיים את החלום הגדול ששעת התגשמותו הגיעה. מתעוררת השאלה: כיצד נכוון את פעולותינו שיתאימו לצרכינו ולמטרתנו. עד עתה היינו על־פי־רוב נוהגים לפי השיטה של תנועת־הפועלים בארצות אחרות: קיים היה אירגון כפול – פרופסיונלי ומפלגתי־פוליטי. האירגון הפרופסיונלי נפוץ הרבה בארצות שונות, הוא עוסק בשאלות השעה של הפועל לסיפוק צרכיו היומיומיים ומרכז סביבו גם את אלה מהפועלים שלא הגיעו עדיין להכרה שיש צורך בתיקונים יסודיים בחברה. ואילו האירגון המפלגתי־פוליטי של הפועלים יש לו מטרות רחוקות: תפיסת רסן הממשלה והפיכת הקערה הפוליטית על פיה. אירגוני הפועלים מבדילים בין הענינים הפרופסיונליים ובין הענינים הפוליטיים. כך בערך נהגו גם בארץ־ישראל. היו לנו 2 מפלגות פועלים. אולם התנאים המיוחדים בארץ־ישראל – החומר האנושי המיוחד הבא לארץ והתעודות ההיסטוריות העומדות לפני הפועל העברי – מחייבים סדר אחר של אירגון הפועלים. בציבור הפועלים שלנו אין להפריד בין חיי שעה ובין חיי עולם. שאלות חיי־שעה של הפועל ושאלות עתיד האומה משולבות במידה כזאת, ששום פועל אינו יכול להבחין מה מעניין אותו יותר בבואו לדון בשאלות עבודתו: יסוד קבוצה וכדומה, והפרובלימות הכרוכות בזה או הענינים הכלליים; הערך הסוציאליסטי הכללי או הענין הפרטי. כל הבחנה ביניהם היא רק הבחנה שבהגיון ולא שבנפש, כי הפועל החלוץ הבא הנה – הלא בא ליצור חברה חדשה, בתוכה תתקיים עבודתו הגדולה שצרכיה לא פחות מעניינים אותו. כל אותה הבחנה בין צרכי הפרט וצרכי האומה אין לה שום יסוד בחיי הפועל בארץ־ישראל, כשם שאין יסוד בחיינו להבחנה בין השאלות הפרופסיונליות והשאלות היישוביות. כשקוראים את הפרוטוקולים של ועידות ההסתדרות החקלאית מתברר שלא דנים בהן רק על דבר קופת־חולים, ענייני עבודה וכדומה – שאלות הפועל באשר הוא פועל; הדיונים ברובם מוקדשים לשאלות היישוביות. למרות הנטיה להצטמצם בענינים הפרופסיונליים מתבלטת השאיפה להרחבת התחומים – לדון גם על כל השאלות הכלליות. וכן המפלגות שלנו – מה להן ולאירגון קבוצות? אבל באופן אינסטינקטיבי חשות הן שעבודתנו בארץ היא עבודת בנין ואם המפלגה לא תעסוק בה אין לה זכות קיום, ועל כן עוסקות המפלגות גם בעבודה יישובית, וההבדל בין המפלגה וההסתדרות החקלאית הולך ומיטשטש, כי עניני הפועל הם יותר מדי משולבים. הענין הפרטי של הפועל יותר מדי תלוי בעניני היישוב כולו. וגם השאלה שהיא לכאורה פרופסיונלית בלבד היא למעשה שאלה כללית־לאומית. שאלת ההתגברות של כוח העבודה בארץ־ישראל זהו הגרעין המרכזי של כל עבודתנו פה בארץ. תנועתנו אינה מַבחינה בין פרובלימה לאומית ופרובלימה סוציאליסטית: אין הבחנה כזו בחיים, ובזה אנו נבדלים מאנשים משאר המעמדות, שהאינטרסים שלהם, בתור פרטים, אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל. האיכר במושבה, האינטרסים האישיים שלו – חשבון הכיס – ממריצים אותו לדחוק את הפועל העברי מפרדסו, ולהעסיק פועלים ערבים זולים, אף־על־פי שלהלכה אינו כופר בשאיפות הלאומיות, אבל האינטרס הפרטי שלו סותר אותן. למעמד העובד יש אינטרס בתור עובד החי על עבודתו; אין לו צורך בניצול הזולת, בשיעבודו ובעישוקו, וממילא נעשה האינטרס שלו לאינטרס של הכלל. צרכי מעמד העובד בארץ הם האינטרסים הכלליים. אינטרסי העבודה של המעמד העובד העברי הם האינטרסים של העם העברי, ולפיכך בחיינו פה בארץ אין לנו שום ענינים הסותרים זה את זה. יש לנו פרובלימה אחת – הגברת כוחו של הפועל בבנין הארץ, ואין להבחין בין השאיפות הלאומיות ובין השאיפות הפרטיות של הפועל. אין מתרוצצות בנו שתי נשמות, אחת סוציאליסטית ואחת לאומית. אי־אפשר לשאול את הפועל העברי – מה יקר לו יותר: המומנט הלאומי או המומנט הסוציאלי. שאלה כזאת הריהי כאילו היו שואלים את הפרט: מה הוא אוהב יותר – את אמו או את אשת אביו? כל השאלות האלה אינן אלא דברים בטלים.

בתוך חיי המעמד העובד, המומנט הלאומי והמומנט הסוציאליסטי מתמזגים, ולא רק במחשבה, בהגיון, כי אם גם בכל עבודתנו. ודוקא משום כך איחדה ומיזגה מחשבות ושאיפות שהתרוצצו בגולה. פה אין להן מקום. מתוך אחדות הרמונית הקיימת בשאיפות הסוציאליסטיות והלאומיות שאנו מגשימים בעבודה, נעשה ציבור־הפועלים פה חטיבה אחת, למרות התרכזותו סביב דגלים שונים. ורק הפירודים הגלותיים שומרים על דגלים אלה. ברגע זה של חשבון־הנפש של העם ושל ציבור העובדים בארץ, עלינו להרוס כל אותן המחיצות המלאכותיות הקיימות ולתת לאחדות זו, שהיא כבר קיימת בנפשנו, ביטוי מאורגן. ההתאחדות היתה לעובדה בחיינו וצריך להפכה לעובדה בהסתדרות. יש לנו מעמד־עובדים בארץ־ישראל החי על עבודתו ויש לאַחד אותו לשם בנין ארצנו, לשם קליטת החלוצים שיבואו מחוץ־לארץ. מטרה אחת לפנינו – מטרת מעמד העובד כולו, הנבדל מכל אלה שאינם עובדים והמתקיימים מתמיכות ומניצול. אנחנו רוצים שאיחודנו ישמש יסוד לאיחוד בחוץ־לארץ לשם יצירת בנין גדול. ואם יש יסוד לתקוָתנו בעתיד הוא צריך להיבנות על ידינו. עבודתנו בארץ איחדה אותנו, וצריך לתת ביטוי לכך. לא ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד, אלא שניהם כאחד, שבהתגשמותם יתגשם חלומנו, זהו היסוד שעליו אנו באים לבנות את ההסתדרות החדשה בארץ־ישראל.

כל המעמד העובד בארץ־ישראל למקצועותיו השונים: הפועלים, חברי הקבוצות, המורים, המהנדסים, הרופאים וכו'. כל עובד החי על יגיעו ואינו מנצל עבודת הזולת – הוא חבר להסתדרות החדשה. אין זו הסתדרות פוליטית בלבד, ואינה הסתדרות פרופסיונלית בלבד, היא אינה הסתדרות להוצאת עתון וכדומה, זו הסתדרות המאחדת את כל האינטרסים הכלכליים, הרוחניים, התרבותיים והמדיניים של הפועלים. ההסתדרות דוגלת בהשקפה על הלאמת הקרקע. כי אם אנו שואפים לריכוז המון עובד בארץ־ישראל יש להבטיח את הרכוש הלאומי: שהקרקע יהיה רכוש העם, וכן האוצרות הטבעיים. על־ידי כוחות תנועתנו בעולם נצבור אמצעים ניכרים להקמת אותם המוסדות הדרושים להתחדשות הארץ. ההסתדרות הזאת צריכה להיות הקבלן היחיד של כל העבודות שיעשה העם היהודי בארץ. בניית מסילות־ברזל, נמלים, ניצול ים־המלח, – כל עבודות־בניה גדולה שתיעשה על־ידי ההסתדרות הציונית או על־ידי קאפיטל פרטי יש למסור לא לקבלנים פרטיים כי אם לאותה הסתדרות שבה מאורגנים כל הפועלים המקצועיים, וזו מוציאה לפועל, ומשום כך אנו חושבים שבהסתדרות הזו צריכים להתארגן לא רק עובדי־כפים, כי אם גם כל אלה היכולים לעזור לנו לקבל עלינו את כל העבודות. נחוצים לנו כל מַתקיני תכניות. המהנדסים לא יהיו פקידים נשמעים לבעלי רכוש, כי אם יהיו חברינו ויתיחסו לפועלים יחס חברי; הם יהיו כפופים לרשותנו ולא לרשות הפרט. אבל לא רק ענייני עבודה יהיו בידי ההסתדרות; עלינו לשחרר את הפועל מידי הסרסורים השונים העושקים את הפועל על־ידי הפקעת המחירים של צרכי הפועל. בכוח ההסתדרות נפתח חנויות קואופרטיביות שיספקו לפועלים חיטים, שמן, הלבשה, הנעלה. נפתח סניפים בכל מקום בו נמצאים פועלים, ואם יעלה בידינו דבר זה נוכל לבנות גם אינדוסטריה קואופרטיבית. החנויות הקואופרטיביות המבטיחות שוק, יאפשרו לנו לבנות בתי־חרשת קואופרטיביים לנעלים ולכל מיני מצרכים. נוכל לפתח בעצמנו ענפי משק רבים שעוד לא פותחו בארץ, בלי להזקק לקפיטל הפרטי. נקנה בעצמנו אניות ולא נחכה לרכוש הפרטי. זקוקים אנו לעזרה, בחומר וברוח, מאת חברינו בחוץ־לארץ. התארגנותם של פועלי ארץ־ישראל אינה מספיקה. אנו זקוקים לשותפים רבים בעבודת הבנין, ואלה נמצאים עדיין בחוץ־לארץ, ואפילו כשיבואו – לא יספיקו למלא את כל העבודה. אבל אנחנו זקוקים גם לעזרתם הפוליטית, הכספית, המוסרית, בכדי שארץ־ישראל תיבנה על יסודות סוציאליסטיים. יש להגביר את כוח השפעתנו בהסתדרות הציונית למען תלך בדרך שלנו, ולא – נאבד. כל זמן שלא יהיה כוח גדול בתוך ההסתדרות הציונית שיוכל להכריח אותה להקשיב לתביעותינו – לא תתקדם עבודתנו. הנה קראנו את הרזולוציות הסוציאליסטיות של ועידת הציונים האמריקניים בפיטסבורג2, שנתקבלו בהתלהבות גדולה, ומחשבתם וַדאי היתה טהורה, הכל הובטח שם, אבל כעבור זמן שלחה הנה ההסתדרות הציונית באמריקה משלחת, וכבר שמענו מה עשו כאן באי־כוח מנסחי הרזולוציות הנ"ל שבאמריקה. אנחנו לא נסתפק ברזולוציות יפות, שאין בצידן מעשים נאותים. גם בהחלטות הקונגרס הציוני איננו בטוחים, אם לא יעמוד מעמד הפועלים בכל תוקף שלא ייעשו בניגוד להחלטות שמחליטים שם. מלבד הכוח הנחוץ לנו לעשיית כל אותה עבודה ביצירת המשק העברי, נחוץ לנו כוח פוליטי גדול בעל תוקף ציבורי בתוך התנועה הציונית שיכריח את ראשיה להגשים את החלטותיה. לא די לנו באיחוד כוחותינו בארץ; עלינו לפעול גם לאיחודם של כל הכוחות הפועלים בחוץ־לארץ שבעזרתם ובהשפעתם הציבורית יותן לנו התוקף להציג תביעותינו מאת התנועה הציונית.

הסתדרותנו פה בארץ־ישראל צריכה לבוא בקשרים עם תנועת־הפועלים העולמית. אין צורך להרבות דברים על הנחיצות בקשר עם כל מעמד הפועלים בעולם ועל הצורך להשתתף במוסד העליון שלו; אין זה ענין פורמלי אלא צורך תנועתי הנובע מתוך צרכינו הסוציאליסטיים. עלינו להיות מאוחדים עם כל הסוציאליסטים בעולם במלחמתם נגד כל הבורגנים לארצותיהם, המדכאים לא רק את פועלי ארצם אלא גם עמים קטנים, ובוַדאי ישתדלו לדכא גם אותנו – העם העברי בארץ־ישראל. גם פועלי ארץ־ישראל, שלפי־שעה הם מעטים, צריכים לתת ידם לאירגון המקיף הסתדרויות גדולות של פועלים בארצות שונות, לכל אותם האלימנטים הנושאים את נפשם לבנות את החברה האנושית על יסודות סוציאליסטיים. גדולה השעה וכבדה האחריות ואין כופר בתוכנו בצורך לאַמץ כוחותינו ולהפסיק את המסורת החיה עדיין, לדאבוננו, בחלקים שונים בציבורנו, העומדת כצר לשאיפתנו לאיחוד. נכבד לנו יותר מדי הרגע הזה ולא נוכל לא להתרומם ולעשות חשבון־הנפש לקראת העתיד. העבודה המשותפת העומדת לפנינו, הרצון לאיחוד ותקוַת העתיד צריכים להמריצנו להתגבר על מסורת הפילוג, לעקור אותה מלבנו, כדי שבכוחות משותפים נוכל להמשיך בעבודת היצירה שלנו ולשתף את כוחות תנועתנו שבחוץ־לארץ. (מחיאות כפים סואנות ממושכות).



  1. “מפעת” במור המודפס, צ“ל מפעמת – הערת פב”י.  ↩

  2. נתקיימה ב־1918. החליטה על העמדת הקרקע ואוצרות הטבע בא"י לרשות העם היהודי ותחת פיקוחו; הגברת היסוד השיתופי בחקלאות, חרושת, מסחר ומוסדות כספיים; חינוך חפשי בכל דרגותיו; עברית כשפה לאומית וכשפת ההוראה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות