מרחבים – צבעם: שחור-אפור ולפעמים גם אדמת-חמרה אדמדמה ויש גם פסי-חול ביניהם, בהירים, זהובים, גבעות רכות וואדיות צרים חותכים אותן –

יום-שמש ולאחר הגשם האדמה מתמתחת מתאדה לאור-שמש חמים – אלפי נמלים בעלות כנפיים שקופות זוהרות בצבעי-הקשת באור-השמש. נישאות הן ונופלות שוב ארצה, זוחלות ומתרוממות שוב ונופלות על גבשושיות קיניהן.

חם – וריח עשב טרי וריח פטריות טחוב ואד עולה כמסך אל על.

מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות אדומות. הן נוצצות באודמן ובשחור-לבן על-פני השטח – שרועות כאבני-חן נכנסות לתוך העין – ברעש בגירוי – אבי מרכין עצמו, קוטף מהן – נוטלן אחת-אחת למרגלותיי, בתוך עגלת-ילדים קלועת-קש בה אני יושבת. אני מביטה באב: הוא מכסה את כל האופק שלפניי וידיו מזילות פרחים אדומים למרגלותיי.

הבית היה ישן, אבל היה אחד הטובים – בימים ההם לא היו טובים ממנו, חוץ מבנייני ה“קומיסיון”, זאת-אומרת הבניינים שבנתה פיק"א בשביל פקידיה בנוסח צרפתי כפרי. שייך היה לשטיל הזקן, שהוא חותנו של אליהו ספיר, והיה מתגורר ביהוד ולאחר מזה בבית בתו, אשת אליהו ספיר.

היה בו חדר-שינה מרווח נוטה צפונה ובו עמדה מיטת-כילה שאמא ישנה בה – ומיטה שנייה פשוטה רחבה עם דפנות-ברזל. וזה היה בערך מראיהם: באמצע היתה רוזיטה; היה בה שמץ צבע זהב, ואהבתי לשכב למרגלות מיטה זו, מיטתו של אבא, ולהסתכל ברוזיטה – היה זה בעיניי כליל היופי – מין מעשה-עשת שלא ראיתי עוד כמוהו מעולם. גם ריח המיטה היה טוב: ריח טבק מעורב בזיעה בריאה.

אמא במיטת-הכילה היתה שרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעו ברוח, ושם בתוך המיטה היו הרבה מסתורין. במיטה זו נולד לילה אחד אחי אלעזר, כשאמא מתפתלת ומוציאה מיני קולות חנוקים משונים ואני בוכה ומתייפחת מפחד וכולי רועדת ובעצם הלילה אבי עוטף אותי בשמיכה ומעבירני אל הסמואלים או ה“אנגלנדר”, כמו שקראו להם – שם פתח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שהיה זה יום-חול פשוט, ובלבד שלא אשמע את צעקותיה של אמא – אני רעדתי מקור ומפחד. הבן הבכור החל להתגולל על השטיח, מבצע כל מיני מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתי – באח המסודרת נוסח-אנגליה בערו גזרי-עץ מסודרים זה על גבי זה כשכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה השתקפה בהם, ומירדה, גם הוא כסף. ברקם הכאיב את עיניי; צנחתי על השטיח מול האח – שקעתי בו, ונידמה היה לי שאני שוקעת באמבט מים חמים ודמעות מלוחות נזלו על שפתיי; ואני נירדמתי.

התעוררתי לקול איוושת וילון-החרוזים שבדלת ממול, זו שאהבתי להשתעשע בה. קווי-שמש זחלו עליי – מישהו הרימני ונשאני הביתה.

עמדתי לפני מיטת אמא – היא שכבה חיוורת, ריח קרבול מילא את החדר והסב לי בחילה, – ומנומנמת הושיטה יד רזה כלפיי, כמתוך שינה שמה אותה על ראשי – לידה שכב יצור ורוד ואני כולי כעס עליו – העל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא?

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1899 לערך. נדפס לראשונה בתוך: “זיכרון ראשון” – פרק א‘, “לידה”, “קשת”, חוב’ ע“ב, קיץ תשל”ו, אוגוסט 1976. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 8.