רקע
אסתר ראב
שני מחזרים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

כשהייתי בת שלוש – היו לי שני מחזרים. האחד – פרנק סמואל, בן משפחת המהגרים הלונדונים, והשני איציקל קופלמן, אחיו הצעיר של מנדל קופלמן, בחור עגלגל שחרחר, שהיה נטפל אליי ונושק לי וקרא לי “מיידל’ה”, ואני קראתי לו “שטערעדיקע בערדלע”, ביידיש – “זקנקן דוקר”. כפי הנראה שדקירות זקנו נעמו לי – אבל זה כל מה שאני זוכרת ממנו. הוא היגר לאמריקה.


פרנק היה הבן השני למשפחת סמואל הלונדונית, אלוהים יודע מה הביא את אלה לראשית פתח-תקווה, בעצם היתה עוד טבועה בהם פולניה; האב, יהודי גלותי צנום, שר זמירות, ו[הם] שומרי מסורת, קנו להם פרדס וכפי הנראה היו עשירים.

הבכור בבנים כבר היה באוסטרליה. השני, בעל שפם ומשקפיים, צנום – היה דוחה אותי במראהו, אבל הוא משך בשבט כינור להפליא, ואני אהבתי צלילים, ותיכף הרגיש בזה; היה מביט עליי ולאחר זה אל קופסת הכינור השחורה, ומחייך תוך שפמו, אחר בא טקס התה, האנגלי לכל דבר – עם כלי כסף ובדולח מצלצלים – ושבו את עיניי – ואבקר.

אחרי שפרנק סיבך את ליבי בנגינותיו היה מושכני על ברכיו וביד אחת היה מפטם אותי בשקדים מסוכרים ובפלחי “קייק” ענקיים הנמוגים בפה, וביד שנייה היה מטייל מתחת לשמלתי הקצרה המעומלנת – הדבר לא נעם לי כלל – אבל מתוקף כבודי לנגינתו המקסימה לא זזתי עד גמר טקס התה, וכולם קמו ועברו למרפסת.


*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897 לערך. בכתב-היד נכללו שלושה סיפורים-ציורים קצרים: “השוורים” וה“כרמ’ל” – “לפרסום”, ועוד דף אחד, “לא לפרסום”, שקראתי לו בשם: “שני מחזרים”.

המלצות קוראים
תגיות