“טלושקה” – פירוש המלה לא ידענו, אבל כך נקראו שכנינו שמצד צפון לביתנו – היה להם בית-עץ מוארך בנוסח זר, ומגרש-ענק שהשתרע על גבעה של אדמת-בור. חלק מן המגרש היה זרוע תמיד, ללא שינוי – תפוחי-אדמה ענקיים שכמותם לא ראינו כאן; ונוסח עבודתם היה שונה משלנו: עובדים היו באת, כשהם דורכים עליו ברגל – ואילו אנו עבדנו במעדרים.

אב זקן ובתו האלמנה, עם בן ובת קטנה, בגילי. היו אלה אנשי-כפר רוסיים ושפתם היתה מין בליל של יידיש ורוסית, ויותר משיכולנו לדבר איתם – אותתנו להם בתנועות ידיים ופנים.

“טלושקה, טלושקה!” היה הזקן הומה מתוך זקנו הסבוך – כך היה נוהג לקרוא לבתו. את פירוש המלה לא ידענו אבל קבענו אותה כשם משפחה מאחר ששמם לא היה ידוע לנו.

“הגבעה של טלושקה” – כך נקרא המשק שלהם בפי כל תושבי המושבה. הגבעה היתה נפלאה – והרבה דברים נתרחשו עליה. דבר ראשון, היתה כמעט סוגרת על האופק, בצד צפון; ודבר שני, את העשבייה שלה לא אשכח לעולם – מין אוסף של כל מיני בצליים ובעלי פקעות, החל בחצב וכלה בשלוויות רכות-צבע, חמציץ שפרח בזנבותיו האדומים, וצבעון-ענק שכמותו לא ראינו בכל הסביבה. בכל אביב היה חלק מן הגבעה הופך סגול, רך מתורמוסים נודפי ניחוח-דק, ועל ראש הגבעה התנוסס רותם אחד לבן, גדול מעודן ומזכיר כלות עצובות.

היה זה גן-עדן. בין שיחי דם-המכבים היו תלוליות קטנות של חפרפרות – והאדמה היתה אדמדמת סביבן. שכבה עבה של סביונים כיסתה את הקרקע, וביניהם הייתי מוצאת מעין קן קורי-עכביש מכוסי-טל שהייתי מקפלת אותם. ומתחתם רחש קן שלם של תולעים יפהפיות מכוסות פרווה חומה זרועה נקודות-זהב, וכל נקודה מגדלת מעין שפם קטן של שיער שחור. קינאתי מאוד בפרוותם הנאה. ומעין ניחוש של אלגנטיות נשיית שלעתיד-לבוא התעורר בי למראיהן.

על גבעה זו היינו קופצים “בוקה”, חבר נערים בני שבע-שמונה – ואני לא ראיתי כל סיבה – לא להשתתף במשחק זה. הקפיצות שלי היו אמנם בינוניות, אך לא נופלות משל אחרים, רק השמלה התעופפה וניגלו תחתוניי בעלי-התחרה – והנערים היו מגחכים קצת אך לא העזו להוציא אותי מן המשחק.

הייתי מין גידול-פרא בתוך ראשית זו. הכל היה טעון סודות – אדמה, צמחים ובעלי-חיים – יותר מאשר בני-אדם.

שכנינו בדרום-מזרח, ומעבר לרחוב, היו משפחה רוסית, עם נקיון רוסי קפדני, עם סאמובאר מתנוצץ ופולחן-התה – שלא ידעתי עליו בביתנו (אנו שתינו קפה) – אשה בלונדינית מוצקה ורודה רעשנית וצחקנית היתה מולכת על שעת-התה. ניחוח של סבון ריחני נדף ממנה (אנו השתמשנו בסבון-כביסה גם לרחצת-הגוף – מין סטואיות של אבא!) – והיא כולה מבריקה בין הכוסות השקופות-להפליא וקערות של עוגיות ריחניות – על התה ויתרתי אבל עוגיות בלעתי בלי סוף.

ועל-ידי הבן, חברי, בן-גילי, נער שזוף בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואני רזה – ירקרקת ממלריה, עם צמות ארוכות – מובן שהיינו זוג לא רק בעינינו אלא גם בעיני ההורים, שהיו בידידות רבה – בספק צחוק ספק רצינות היו קוראים לנו “חתן-כלה”.

לפי המושגים של ימינו אלה הוא היה נער ספורטיבי, רזה, קפצן מצויין ומתעמל – וכמובן חרה לו על שאני ברגליי הארוכות מנסה להתחרות עימו בקפיצה – ולא פעם הרביץ לי – סתם ככה, מתוך שפע כוחות. על-פי-רוב התפייסנו מיד. ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, היו ההורים מתערבים ומשלימים בינינו – וכך היינו חברים לתיור הסביבה ולכל מיני משחקים.

יום אחד הביאה לי דודה ירושלמית שמשיה קטנה אדומה – אני יצאתי מכליי – היתה זו כליל-האלגנטיות, מין כלניה ענקית שעוררה את דמיוני. הייתי אוספת את קפלי שמלתי הקטנה – בידי האחת, כפי שראיתי מ“האנגלנדרקה” (משפחה לונדונית שבאה להתגורר על ידנו) – מעשה-דַמה, ובשנייה החזקתי את השמשיה האדומה שהטילה אור-אדום על שערותיי הפזורות – ובן-זוגי משרך דרכו אחריי – הרגשתי אז עצמי במרומי האושר, ממש כזוג מאושר ומבוגר של הימים ההם.

בנינו לנו סוכה מענפי-אוקליפטוס וכיסינו אותה בשבטים רכים ריחניים, היינו יושבים בה וקולטים את הריח החריף, לאחר זה היה קם והולך בחשיבות רבה “לעבודה” בכרם (זו היתה “תקופת הכרם” במושבה), ואני הייתי מבשלת ארוחת-צהריים: גרגירי אוקליפטוס במקום שעועית, ועלי-אוקליפטוס ארוכים ויבשים היו דגים, שאותם הייתי “מטגנת” בקערית-פח קטנה שסחבתי מן המיטבח. גן-ילדים עוד טרם היה אזיי – וכך בילינו יחדיו שנים אחדות.

פעם, ביום-חורף בהיר – כשהחצר החולית שלנו היתה כולה שטופה אחרי הגשם, ועשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה, וריח-שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן כשתלוליות-עפר כגבשושיות-גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – התחלנו לבנות מעפר כל מיני בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג’אמע ערבי מחודד שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראינו בכפרים הערביים וביפו העיר – ומתוך כך הגענו לאיזה חור שטוח בראש גבשושית, שעורר את דמיוננו משום שהיה דומה לטאבון ערבי. החלטנו שעלינו לפתוח בו פתח מלמעלה – להכניס עלי-אוקליפטוס יבשים, להדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.

אני ניגשתי לעניין בהיסוס-מה. אמרתי לו: “אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה.” אני עמדתי קרוב לחור והוא מאחוריי. פתאום התחיל ללגלג עליי: “פחדנית, ילדה קטנה.” מיד, כתמיד, התעורר בי הרצון לנצח. תחבתי את האצבע לחור והוצאתי עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי-אש החלו לזרום מן האצבע ליד. טילטלתי אותה והעקרב נפל. מין ענק שחור שכמותו לא ראיתי מעודי. צעקותיי היו מוזרות לאוזניי – מעודי לא צעקתי, ונידמה לי שמעט מאוד בכיתי בילדותי.

מיד הרגשתי בזרועותיו הריחניות של אבא סביב גופי כשהוא לוחצני בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב לא פג. חברי הסתלק מיד – כאשר יעשו תמיד הגברים שגרמו איזו תקלה – אבל מרחוק שמעתי שהוא מקבל מנה של מלקות.

השכנים התאספו: “לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה.” בין כולם הבקיע לו דרך – “האנגלנדר”, כשבידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – היה זה, כמובן, אמוניאק, התרופה הידועה נגד עקיצות – ואז נרגעתי ונרדמתי בזרועות אבא, שלא זז ממני כל אותו היום. וכך הפך היום חג – חג עצוב וכאוב ובכל-זאת – להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי-ברזל, להיות מוגנה ומאושרת.

*

נכתב: 1967–1969. תקופת התרחשות הסיפור: 1901–1902. נוסח ראשון: “העקרב”, קטיף ד‘-ה’, תשכ“ז, 1967. נוסח שני, בתוך: “זיכרון ראשון” – פרק ב‘, “מגרש טלושקה”, “קשת”, חוב’ ע”ב, קיץ תשל"ו, אוגוסט 1976, והוא שנכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 10. הנוסח המובא כאן נערך מחדש בשילוב כתב-היד של הנוסח הראשון: “העקרב (קטע מספר)”, משנת 1966 לערך. טלושקה – פירושה פרה צעירה, מבכירה. הנער המתואר כאן הוא כניראה בן-ציון גינזבורג, שבית משפחתו נמצא בקטע הדרומי-מזרחי של רחוב רוטשילד, פינת ברון הירש, (מאחורי מצבת הברון כיום). הבית של משפחת אסתר, שניבנה בשנים 1900–1901 לערך, נמצא ברחוב רוטשילד ליד פינת ברון הירש, בקטע הצפוני-מערבי.