רקע
אסתר ראב
שירת הצבים בלילות וזמן האהבה של הנחשים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

היה זה אוויר בראשית ושמש בראשית. האדמה שרצה ותססה, ובאוויר נישא קירקור וציפצוף, ונשב משק כנפיים רבות. אנה נעלמו כל היצורים האלה? כיום אין זכר למו פרט לקומץ נמלים ועכברים אחדים – כפרינו מסורקים ומטופלים ודומים לפרברי עיר.

אדמת המושבה היתה אזיי פראית, זרועה שיחי טַיון וברקני חורשַף – השטחים היו רחבים וגלויים – וקלושה ודלה היתה וצעירה, לא כאדמת הסלעים שבהרי יהודה, שנשתמרה בה ארכאיות, ושמנוניות, ועקבות הדורות עוד חקוקים בין האבנים בצורת בריכות קטנות חצובות בתוך הסלע, שהיו משמשות בתי-בד שמן וגתות ליין, ושאתה מחפש בהן את עקבות הרגליים הדורכות העתיקות ההן, ואשר על מורדות מדרגותיה מפוזרים אבני פסיפסים מרובעים קטנים כקוביות סוכר לרוב, ופלורה מיוחדת לו, לכל תל ולכל זיז, כאילו נזרעו בכוונה וסדר בידיים נעלמות.

הבית עמד במורד, ומעבריו נמשכו רחובות אשר החול היה עמוק בהם; בלילה היתה שכבת החול העליונה מתכסה ומצטננת, ואולם בפנים נשמר חום השמש. כף הרגל היחפה היתה שוקעת ושואבת חמימות זו ועוד משהו טמיר שלא ניתן לתיאור, אולי היתה זאת המגנטיות של כדור הארץ ואולי היה זה כוחה של קרקע בתולה, שספגה גשמים ושמש עם רקבובית עשבים משך דורות ובאה לראשונה במגע עם כף רגל אדם, האדמה היתה רוטטת וחמה.

והאדמה שרצה באביב, עם ריחות השחת, הקציר – גלי פרעושים ופשפשים, ואם כי הבית היה משופשף כולו בסבון ובמברשות – ללא הועיל – הם היו נטפלים ואוכלים אותנו בכל פה.

יתושים גדולים היו תוקעים כשופרות על האוזניים, וה“ברחש”, זבובי-החול, היה בא גדודים-גדודים מן הביצה, ומערפל את מנורות הנפט בלילה –

ובצאת הירח היתה גינת השושנים שלנו, שלפני הבית, רוחשת ומאוושת מיצורים גדולים יותר – קיפודים זריזים היו מתרוצצים בין העשבים ושוחרים לטרף, לאור הירח מוציאים חוטמם, ועיניהם כפנינים שחורות, נוצצות. ואם ניסינו להתקרב אליהם ולעכבם, היו מצטנפים מיד לכדור ולא היתה דרך אחרת מאשר לשימם בדלי מים, אז היו שוב מוציאים את ראשם הנחמד עם שלושת כפתורי הזכוכית: שתי עיניים, וחוטם זריז ונע, וגם הוא כפתור שחור -

צבים היו מרשרשים בין עלי האוקליפטוס הנובלים והריחניים, שהיו מצטברים תחת העצים, הולמים ודופקים איש בשיריון רעהו, ומשמיעים צפיעה, ציוץ דק – שירת האהבה של הצב –

וצפרדעים גדולים ולחים, נטולי צבע ותפוחי בטן, היו קופצים ועוברים את מפתן הבית ונכנסים לחדרים, מתחת למיטה, ויש שהיו פותחים באמצע הלילה בקרקור – רחב – נמוך – קולו של בס בעל מיתרים עבים –

ואילו הצפרדעים הקטנות והירוקות, מלאות החן האלה, היו נחות על עץ התות, ומתערבבות עם צללי העלים, ויש שהיו קופצות קפיצה לחה וקרה על זרוע היד או על הצוואר – את אלה היינו תופשים ברצון וגם עושים בהן ניתוחי-ניסיון –

ועולם הזוחלים אשר נעלמו – הלטאות אשר בגודלן היו מבהילות אותנו, בחושבנו שנחש בינוני לפנינו, וכיום – גם קטנות אין רואים כבר במחיצתנו –

ומי ימנה את סוגי הנחשים אשר רחשו אז. הולך אתה למתבן לאסוף ביצים (אזיי היו עוד התרנגולות חופשיות להטיל ביציהן בכל מקום אשר ייטב בעיניהן) – והנה נחש ארוך כשני מטר, ושחור, שוכב על הקן ומוצץ ביצה – הולך אתה לשובך להוציא זוג יונים, והנך נתקל באותו אורח – ויש שהיית מושיט ידך לאסוף איזה ענף מן האדמה, והנה זה נחש קצר, זרוע בהרות ירקרקות, וראשו משולש, והוא איטי, אחד הארסיים ביותר –

ובאביב היו מתבקעות ביצי הנחש, וצפיעים קטנים, אשר רק עתה יצאו מביציהם – נחשונים דקים אלה, היו חביבים עלינו, והיינו ממש מתעלסים איתם – כי סכנה לא היתה בהם, וחביבים היו ככל יצור בילדותו –

אך האביב היה גם זמן אהבת הנחשים, ולכן היינו הורגים בקלות אותם, ושניים-שניים היתה זאת מיתת נשיקה עבורם –

והצרעות? – שמנות, לבושות בחום ופסים צהובים על בטנן ודקות מותניים ואלגנטיות כנערות צעירות –

ודבורת הבר הצהובה הגדולה, והדבורה הפשוטה מן הכוורת שבחצר –

ואת סולם העקיצות האלה חשנו בבשרנו לא פעם –

והעקרבים, שהיו בלילות קיץ מתגנבים הביתה ומטיילים כשזנבותיהם מורמים אלי על, לפתע היינו שומעים חבטות – זו היתה אמא, בסנדלה היתה נלחמת בהם קשה. ומרבה הרגליים – וזבובים גדולים ירוקים, ו[גם] זבובי-סוס משולשים, כבדים ושחורים, המטילים זוהמה בבשרך –

אבל היה גם עוף השמיים – החום היה פג, ורוחות קרירות היו מנשבות בסוף הקיץ, ועם רוחות אלה היו באות החוחיות, אלה היו אזיי נכנסות הביתה ואוספות זבובים מעל גבי שמשות החלון, רכות היו ומיניאטוריות כל-כך, כצרור קטן של נוצות חיות. ויש שטיפות גשם ראשונות ומהססות היו כבר מתדפקות אזיי על השמשות – ובאף היתה קרירות והקלה.

והשרקרקים – זהב ותכלת – מין ציפור-אגדה, היו באים בלילות ירח ושריקתם היתה מידרדרת ממרומים גדולים ונוסכת תהייה גדולה –

והנץ – זה שהיה יושב תמיד בצמרות האוקליפטים הגבוהים, ומשם היה גולש ועומד פרוש כנפיים רגעים על רגעים ללא תנועה בחלל האוויר – מין משחק – שהיה מעלה בקרבך את תאוות ההנתקות מן האדמה, ועמידה כזאת באוויר, במרוכז כל-כך, עד שבטנך החלה כואבת –

והנשר – נשר טורף שהיה נופל כאבן לתוך כנופיית התרנגולות הדחוסה, בדיוק בשעה שהיית זורק להן את מנת הדורה שלהן, משק כנפיים צווחות ונוצות עפות, והוא כבר במרומים, כשפרגית מפרפרת בציפורניו –

והאנקורים, אלה הדומים יותר לזוחלים, היו מקננים למאות בעצי האוקליפטים, מצווחים ומתקוטטים, וקולם היה דומה לפעמונים בצווארי סוסים שבמרכבות, ומטילים ביצים – אפרוחיהם העירומים תדיר נופלים מתוך קיניהם, וביציהם היו למאכל לחתולים המשוטטים –

ובשמיים היו החסידות “זכות הגו כסולת” – ואווזי-בר עפות במשולש, אלה עוברי-האורח, המעוררים געגועים בלבד –

ועל הירקון היו עופות-מים – אנפות ארוכות רגל, ברווזות קטנות שמנות ככדורים, תרנגולות מים, שאת בשרן אכלנו –

והעופות עוד לא ידעו אזיי מהו האדם, ועופות גדולים היו פתאום נתעים ונכנסים לתוך הבית, מתדפקים בקירותיו, הבית היה משהו חדש ובלתי-מוכר, והם, כמו עיוורים, מתדפקים בשמשות השקופות עד זוב דם – או שוברים אותן לפרקים –

וברפת היו סנוניות לכה שחורה בונות קיני טיט, מציצות ואוספות את הזבובים מעל גבי הפרות, או שהיו מסתדרות כמחרוזת על חוטי הגדר –

וחזירי-בר היו בביצה, אשר היוו לפעמים סכנה, שהיו חופרים גומות גדולות – באדמת הטיט –

וחתולי-בר שהיו [עומדים ומביטים בך] משהים עליך עיניים ירוקות מוזרות –

וארנבות היו קופצות מתחת למעדרי העובדים –

ומי ימנה את הפרפרים? פרפר השקד הגדול, פרפרי כרוב, וקטנים יותר כחולים זהובים וחומים, ופרפרים שהיו נכנסים לעונת החורף לתוך שרוולי בגדים ונישארים שם עד לעונת האביב, וכשאתה מוציא בגד יוצאת משרווליו שיירה שלימה ברוב אבק וזמזום –

וצלצלים גדולים ושקופים מצלופן, “פרס אנאבי” (בערבית), “סוסת הנביא” –

וחרגול ירוק וארבה וצרצר –

וחיפושית-הגללים שהיתה מזמזמת ומתדבקת בלילות בפניך ובזגוגיות מנורת הנפט ושוברתה, מעלה עיפוש ומשעשעת – [היכן היא, לא ראיתיה שנים –

אן נעלמה כל הפמליא הזאת?

גירשנום ודאי – ]

חבל על כל הפמליא הזאת, אם כי עקצה ונשכה [והציקה] והתרחבה, וכיום עליך להסתפק במיספר כלבים גזעיים וגן-חיות מסורג.


*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1914 לערך. טיוטת כתב-יד ללא שם, בתוך בלוק שהיה בעל עטיפה סגולה-כהה. נוסח הסיפור עודכן כאן, זאת לאחר הידפסו לראשונה ב“מעריב” ב־18.8.1989, לפי שני דפים נוספים, מועתקים לנקי, שנמצאו ממנו, ולפי דף אחרון נוסף שנמצא מהבלוק של הטיוטה הראשונה.

המלצות קוראים
תגיות