רקע
אסתר ראב
רכיבה ראשונה על גבי חמור
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

החמור הקטן והאפור שראשו היה קטן אך מחוטב להפליא, היה חביב עליי – ולא פעם חיבקתי את ראשו וקירצפתי באוזניו; חבוש היה אוכף אדום, ומלפנים היה לו מעין ענק של צמר אדום משובץ פנינים כחולות וצדפים וקונכיות לבנות, וגדילי-ענק יורדים עד לרגליו, מתנועעים בשעת הליכה ומגרשים את הזבובים צמאי-הדם העטים בקיץ על כל בעל-חיים.

אבא היה מיישבני עליו כמעט מצעדיי הראשונים; הייתי אזיי גאה מאוד ונידמה היה לי שאני משקיפה מעל מגדל גבוה אל אשר מסביבי – שגדולה אני ולא תינוקת מדדה על שתי רגליה הקטנות.

מאוחר יותר, בהיותי בת שלוש, הייתי משתדלת להגיע לארכובה וממנה מטפסת בכל כוחותיי והעזתי עד לאוכף, מתיישבת עליו פשוקת-רגליים. ובמלאת לי חמש, נידמה לי – כבר העזתי להתיר את החבל שבו היה קשור החמור לעץ והייתי מזרזת אותו להליכה – כך הלכה העזתי וגברה ביחס לרכיבה; ופעם קטפתי לי שבט רך מן האוקליפטוס, התרתי את החבל שבו היה קשור החמור ועליתי עליו. הפעם החלטתי לצאת מן החצר, לערוך רכיבה ממש כהלכה, לשטח בלתי-נודע. היה זה גן זנוח שגבל עם מגרש ביתנו (מאוחר יותר קנינו את הגן הזה ובו בנינו בית חדש).

התחלתי רוכבת לאיטי, עברתי את הפתח של הגדר ונכנסתי לגן. החמור צעד לאיטו. היה קיץ והגן עוד כולו בריח קוצים יבשים, ועצי-הפרי שבו צמאים ונובלים-למחצה, ביניהם חבושים ותפוחים שבימים ההם היו רק נסיונות, נסיונות שלא הצליחו ונוטשו על ידי פקידי הברון. רכבתי לי, וההצלחה על היותי לבדי בסביבה חדשה, רכובה על החמור מבלי שאיש ישגיח עליי – שיכרה אותי, כבר לא די היה לי בזה, ובשבט האוקליפטוס שבידי התחלתי להכות על עכוזו של החמור – הוא לא נתרשם מזה הרבה, והוסיף ללכת מתונות – והנה פתאום אחז אותי חשק נמרץ לדהור, לעוף; התחלתי להכותו קשה על עורפו, על ראשו – ולפתע אבדה לה, לבהמת-בית שקטה זו, כל שליטה על עצמה והחלה דוהרת בטירוף ואני נאחזת במושכות הרסן כשאני שכובה כמעט על האוכף ופחד גדול מחלחל באבריי.

רציתי לשים קץ לדהרה אבל דבר לא הועיל. החמור יצא מכליו ודהר כמטורף, והנה הגענו מתחת לעץ חבוש אשר ענפיו היו נמוכים וראיתי שאין די מקום עבורי לעוברו – הוצאתי את רגליי מן הארכובות ואחזתי בענף הנמוך שהגיע בדיוק מול פניי, החזקתי בו, והחמור גח מתחתיי וברח – רגעים אחדים נישארתי תלוייה בין שמיים וארץ עד שידיי רפו, עזבתי את הענף – נפלתי לתוך עפר תחוח ושכבתי שם רגעים מיספר, נדהמת מכשלוני – לא היה לי חשק לקום – רציתי לשכב שם לעולמים, היה זה כישלון מחפיר ועונש על העזתי – התביישתי בפני עצמי – וביקשתי נפשי למות.


*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1899 לערך. נדפס לראשונה בקובץ “גן שחרב”, עמ' 14.

המלצות קוראים
תגיות