רקע
אסתר ראב
הריקנות שהיתה מסביב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

קשה לתאר את הריקנות שהיתה מסביב – היא חדרה עד לבתים, כשישבת בבית – הרגשת בחלל החודר אליך מבחוץ; ובלילה ילל-התנים היה מגביר את ההרגשה שמסביב לך ארץ רחבת-ידיים וריקה – ללא צמחים, ללא כפרים, ללא ערים – אדמה עתיקה, מוזנחת, נתונה בתרדמת אלפי שנים.

לילה-לילה חדרה הדממה המאיימת לתוך הבתים, ורוחות-הקטב המביאות יתושים – אל מתחת לתריסים המוגפים; נקודות-היישוב המעטות של הערבים ושל היהודים גם יחד הבליטו עוד יותר את העזובה – – – והעצב –

הארץ היתה עצובה והעצב עלה ממשוכות-הצבר של הערבים כמו מגדרות-השיטה של היהודים. רוחות עתיקות התהלכו כאן בין גבעות-הכורכר, משהו כאילו הסתנן מעבר קבור זה אל השטח, ושיחי החילפה הנעים ברוח – יבבו כגורי חתולים עזובים.

ציפורים נדירות היו נקלעות לתוך חלונות-הבית הפתוחים, בתמימות אשר לא ידעה עדיין רשעת-אדם. בסתיו, עת נדידתן, היו עטות על האוקליפטוסים הבודדים ועורכות הילולות, מהן היו נכנסות לבית, ומתדפקות על שמשות החלון על מנת לחלץ עצמן –

לטאות-ענק צהובות, הדומות לצפעים, היו מתחממות על אבני-הכורכר, וקטנות יותר היו רוחשות למאות בחול החם והנקי של חצרנו. חצרנו רחשה זמן רב זוגות-זוגות של נחשים שחורים, הערבים קראו להם עַבִּיד, כלומר “כושים”. נחשים אלה היו בולעים ביצה שלימה שהיו גונבים מקן-התרנגולות, שהתהלכו חופשיות – הם היו בולעים גם אפרוח בן-יומו – שהיה עומד בגרונם זמן-רב – ואז היינו עטים עליהם במקלות וממותתים אותם.

נשרים של ממש חגו מעל והיו עטים אל להקת התרנגולות, נופלים מעל כאבן – ומתרוממים בקלות כשפרגית צעירה בציפורניהם – אנו הילדים היינו דופקים בפחים מיד שראינו אותם בגבהים – ומבהילים אותם – אך לא תמיד הצלחנו.

בלילות-ירח היה הרחוב לפני ביתנו מקום-משחק נפלא לנו. היה קיץ ואנו יחפים ובוססים בתוך החול ששימר את חום השמש בשכבתו העליונה. על החול היו זוחלות עשרות חיפושיות שחורות ומגלגלות כדורי-גללים. היה זה מחזה מרתק לראותן מעלות את כדורן בחריצות אל גבשושיות האדמה – ואחרי-כן מתגלגלות יחד איתו למורד. הן היו עובדות בחריצות רבה, נחפזות, לשות ומעגלות את כדוריהן, ואנו נטפלים אליהן ולפעמים רותמים אותן בחוטים דקים לקופסת-גפרורים ריקה, והן מושכות בה כבהמות-עבודה זעירות. היה זה הקולנוע שלנו בימים ההם. ולפעמים הן היו פורשות כנף ומתעופפות, כשהקופסה נישאת אחריהן.

היו גם קולות-לילה נפלאים: המשולשים הלבנים של אווזות-הבר בלילות-ירח, וקריאתן העמומה והמיסתורית, ובאביב – החסידות; ומעל לכל, כעין רקע לכל המרחבים, היה קירקור הצפרדעים עולה במקהלה אחידה, כזמזום דבורים, מן הביצה הקרובה, כל החלל היה מלא קירקור אחיד זה שהאוזן התרגלה אליו כאל משק מים רחוקים. הקירקור הזה היה מספר על הביצה הנפלאה, על צמחיה האכזוטיים, ובלילות משרה עלינו שלווה גדולה ונוסך בנו תנומה. היינו נכנסים הביתה ונופלים על מיטותינו, רוויי רשמים ורגשות, כאילו חזרנו מסרט-מתח בקולנוע, חווייה שאותה ידענו רק מאוחר יותר.

האוקליפטוסים לפני הבית היו מלאים קיני-דרורים, וציוצם של המבוגרים ושל האפרוחים היה מחריש-אוזניים. האוקליפטוסים האלה היו מעין נאות-מידבר לכל חי ולכל זוחל. מכל צד, מכל צד – התעופפו צרעות ענקיות, עטו על האוקליפטוסים בזמן פריחתם. היו ממלאות את האוויר בזמזום המחריד שלהן. שתיים-שתיים היו נופלות כאבן מן העץ, כשהן נלחמות זו בזו בחרף-נפש, מלחמה לחיים ולמוות; וכשצנפה כזאת היתה נופלת עליך, היה העור מסתמר – כי עקיצתן קשה כעקיצת עקרב.

גם דבורים היו אורות דבש מן הפריחה, ולדבש נקרא שם – דבש אוקליפטוס, כי בו עמד ריח פריחתו של העץ – ואני אהבתיו במיוחד.

כל הקיץ היה עובר עליי בצל העצים ולריחם החריף והמעודד. משהייתי נתקפת במאלאריה, לא שכבתי במיטה אלא הלכתי אל העצים – שם היה קל יותר לשאת את חום הקדחת; וכמובן, צריך היה אז להסתיר זאת מאמא.

ריח האוקליפטוסים הרחיב את הריאות, הצל הרגיע, וכל ההתרחשויות מסביב בידרו כספר מרתק. לפעמים היה נופל אפרוח מן הקן, נופל בחבטה איומה ומוטל רגעים אחדים כמת – עירום ומעיו הכחולים נשקפים מתחת לעורו, שדמה למעטה ניילון, סומא היה ועירום ומסכן, ואני הייתי מחממת אותו בידיי הקודחות ובוכה מרחמים.


החברות השתיים, ברכה (סלומון) ושרה (דיסקין), היו באות בשבת לביקור ואני מוציאה גרעינים וסוכריות אדומות-בטן, והן זוללות. על ראשן “יזמות”, מין מטפחות שקופות שהיו האימהות מכסות בהן את שערן – אלא שהן, הבנות, הטילו את ה“יזמות” ברישול, כשמחציתן מכסה את הראש והמחצית השנייה את הפנים. וה“יזמות” – זר של פרחים קטנים וצבעוניים מעשה-סריגה מקיף אותן ומוסיף להן לוויית-חן. היתה זו הגנה מפני השמש על פניהן הצחות של הבנות. השיזוף עוד לא היה במודה. ואילו אני הייתי שחומה, למרות כובע רחב-שוליים שחבשתי.

הנדנדה שהתקין אחי הבכור מחבלים עבים – שקשר אותם לענף-אוקליפטוס עבה שצמח במאוזן והישרה צל עבות על החול – היתה האטרקציה הגדולה של חצרנו והגדילה את הפופולאריות שלנו לאין-ערוך. היתה זאת נדנדה כפולת חבלים עבים, שביניהם היינו מניחים קרש שהותקן במיוחד לזה, והיינו מתנדנדים בעמידה, שניים-שניים, בכל קצה עמד ילד, ובאימוץ רגליים היה שולח את הקרש למרחק, וכן עשה השני בהגיע תורו – הידיים החזיקו בחוזקה בחבל, והרגליים עבדו. היתה זאת כמובן התעמלות נפלאה, ובלא שנדע זאת, הרגשנו שהדבר גם טוב לגוף וגם משעשע: להיות נישא כך בחלל בכוח עצמי, האין בזה משהו משימוש בכנפיים? אני, בכל אופן, הרגשתי את עצמי כאחד הדרורים אשר התעופפו מסביב.

בשבת היתה החצר הומה חברות שלי וחברים של אחי, אחי מנצח על התור לנדנדה – ואני מוציאה כיבוד, כוסות מלאות מים הקולחים מזרבובית הכד הערבי, גרעינים מלוחים מצמיאים וסוכריות אדומות-בטן, עד שהיה ריח החמין המגרה מתחיל לעורר את תאבוננו – והחבורה מתפזרת, ואנו נכנסים הביתה.


אחי הבכור ואני לא היינו חברים. ראשית, היה מבוגר ממני כמעט בעשר שנים, וגם שוני רב באופי היה בינינו והדבר הורגש מילדותנו. חיבבתי אותו, הוא היה מרכיבני על גבו ורץ איתי כסוס, והדבר היה משעשע. כל ימיו סיפר שהייתי סורטת את פניו, ומשום שהייתי כל-כך קטנה, לא היה יכול להשיב לי כגמולי. כשגדלנו, הלך השוני בינינו וגדל – ומאוחר יותר הגיעו הדברים להתנגשויות. הוא היה תוקפני, והראשון אשר גילה כי עור רגיש לי. לתקוף אותי נעשה לו מין טבע שני – והדבר ודאי גרם לו תענוג, כפי שדבר היותי רגישה גרם תענוג לתוקפנים אחרים בתקופות-חיים מאוחרות יותר.

ובכל זאת אהבתי אותו אהבת-אח, וכשאבא היה מרביץ לו, הייתי בוכה – והוא היה צוחק לי –

חקלאי נפלא היה והיתה בו מידה של שחקן מחונן. סצינות שלמות מחיי השכנים היה מציג בפנינו, בהיותו כבן חמש-עשרה; הוא היה עולה על אדן החלון, שהיה עשוי לוח-שיש רחב, והחלון מכוסה וילון כבד וכהה, שם היה עומד ולפתע היה מזיז את הווילון לצדדים וההצגה החלה – היינו מתגלגלים מצחוק. בהעוויות-פנים ובמילים ובהגזמה והבלטה קומית – היה מעלה טיפוס אחרי טיפוס מן הסביבה שלנו – והיה זה כשרון קומי אמיתי. אחד, שכן פוזל, היה מן הטיפוסים שאהב להעלות; ובמיוחד כיצד בא הלה לשאול בעצת-אבי וכיצד היה מספר על סוסו החולה – כל זאת באידיש מעורבת במילים רומניות, כי האיש היה רומני; עד היום שמורה סצינה זו בזכרוני.

יפה-תואר היה אחי וכל רואיו היו הולכים שולל אחריו, אך לא רק בגלל יופיו, מחונן היה באמת – אבל ללמוד לא רצה. קנו לו קלרינט, הוא היה מוסיקאלי, קנו לו אוקרינה, מין חליל של חרס, אבל הוא ניגן רק מנגינות קלות עליו, ולא רצה ללמוד תווים. רק בשנות חייו המבוגרות ניסה לרכוש את אשר איחר בנעוריו ונעשה קורא-ספרים מובהק ועוסק אפילו במדע. למרות זה היה תכליתי ומעשי עד מאוד וחייו התנהלו למישרים והשאיר אחריו משפחה עניפה.


ביתנו הראשון, שאני זוכרת, היה בית שכור ואני עודני תינוקת, אבל אני זוכרת דברים מגיל קטן מאוד – ואימי אישרה זאת.

אני זוכרת את אמא צעירה, דקה וזקופה, בבית הזה; זוכרת את לידת האח הצעיר ממני; את השכנים שמסביב – משפחת סמואל הלונדונית, משפחת גינזבורג המוסקבאית, משפחת מרקוס הרומנית, גולדנהירש, אף הם “רומנים”, ו“טלושקה” – בית האיכרים הרוסיים המלאים כוח והעובדים כגויים, והם הקרובים ביותר לחצרנו.

מרכז המושבה היה רחוק מאיתנו, והיו לנו חיים מיוחדים בחצר זו: תרנגולות מכל הצבעים התהלכו בחצר, ושועלים היו עטים עליהן בעצם היום וטורפים בהן; נשרים היו נופלים משמיים על הלהקה ולאור הצהריים היו מעלים בציפורניהם פרגית מגודלת.

ואוקליפטוסים היו גם כאן, על שכנותם הריחנית, המצלה ומלאת ההזייה, כששבטיהם הארוכים הם כשיער מבודר הנע ברוח-ים שבאה ממרחקים. נעים בעצב בשעות ערב, ובחגיגיות בבוקר. היו להם חיים מיוחדים משלהם, לעצים אלה; תקופות הפריחה עם הריח הדוחה והמושך כאחד, תקופת השרת הכובעים הקשים, הקטנים, בעלי העוקץ החד, מעל הפריחה, ולאחר מזה תקופת הפרי. הכפתורים המעוגלים והקשים עם חתכים ובתוכם הזרעים הזעירים, זעירים כעין פילפל טחון – עץ ענק שזרעוניו קטנים מאוד. מעין הר מוליד עכבר. והיו תקופות גם לגזע: באביב היה משיר את קליפתו החומה והיבשה ובשרו הירוק החדש היה מציץ בין קרעי הקליפה, כגופו של אדם –

לי היו עצים אלה בית מגן מחסה ומפלט משיעמום ממחלה ומעצב.


*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1899–1905 לערך. נדפס לראשונה כחלק מ“זכרונות ראשונים”, “הארץ”, 4.10.1974. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 33. הנוסח כאן, עד הפיסקה שתחילתה “בלילות-ירח”, תוקן לפי דף טיוטה “נוף ופאונה” שנמצא בעיזבון.

המלצות קוראים
תגיות