הבית שניבנה על גן-הנסיונות לעצי-הפרי – שנטעו פקיד הברון ושלא הצליח – היה מרווח, חדריו גדולים ומרפסות מקיפות אותו. המרפסת שליד המיטבח היתה מחוסרת-גג, ואולם לידה-ממש השאירו אוקליפטוס צעיר והוא גדל וסכך עליה. היתה למרפסת זאת רצפת “מֶדָה” זה היה בטון או יותר נכון טיח שהשקיעו בו שכבת זיפזיף, וישרו ודפקו בה במין מכשיר כפטיש גדול שידיתו באמצע, מלבן, ואוחזים בידית ומורידים את הפטיש במשוטח; וכך עמד אדם ודפק יום-יומיים ברצפה עד שהתקשתה ויבשה. זו היתה רצפה חלקה ויפה, וצדפי הזיפזיף הזעירים נצצו עליה כשהרטיבוה.

בצד המיטבח קבר אבא גזע עץ אוקליפטוס שקוטרו היה רחב למדי אבל לא בלט מן הרצפה. על גזע זה היו מעמידים את מכתש-הנחושת הענקי עם העלי הכבד, לשם כתישת אגוזים, שקדים, וקינמון שהיה נמכר שלם בגלילי קליפות ריחניות. גם הסוכר נמכר ב“ראשים”. היה זה גליל כבד, בקוטר עשרה סנטימטרים ובאורך שלושים, כולו נוצץ וכולו מיקשה אחד – אותו צריך היה לבתר ולהפוך – חלק לחתיכות-סוכר, וחלק היה נכתש לאבק-סוכר ושימש למאפה. היתה זאת עבודה קשה ומסוכנת, כי נעשתה בקופיץ כבד של ברזל. עבודה זו נמסרה לידיי, לא ראיתי מעודי את אמא עוסקת בזה – היא סמכה עליי – אמנם היתה לי תבונת-כפיים, ואילו כיום לא הייתי מוסרת עבודה כזאת לילדה בת שמונה –

כמו-כן נמסרה לי עבודת הכתישה – וזו אהבתי מאוד. העלי הכבד, בפוגעו במכתש, היה משמיע צליל עמוק כפעמון-כנסייה, והדבר ערב לי מאוד; רק הייתי נותנת כתישה אחת וצלצול אחד – כתישה וצלצול, והעבודה נהפכה לקונצרט –

אמא עמדה על הדבר וגערה: "מה את מצלצלת בראש? אם לא תחדלי לא תכתשי יותר – "

מיד הייתי מתעמקת בעבודתי, ואולם צלצול אחד, מקרי, היה מושך אותי שוב לתוך עניין הנגינה; אכן, צריך להודות שהיתה זאת סקרנות האוזניים, והשמיעה – כי לא שמעתי שום צליל יפה סביבי מלבד הזמרה שלנו בשבתות, והכליזמרים של החתונות במושבה, שהיו חג עבורי. עד היום אני מזהה קטעי אופרות שנתגלגלו לכליזמרים שלנו – ושאני זוכרת אותם מאז.

ערבי-החורף היו ארוכים במיוחד – אבא השיג אצל הגרמנים בשרונה תנור-ברזל, קבע אותו בחדר-השינה, ומעשנה של צינורות הובילה את העשן דרך שמשת-פח שקבע בחלון. את התנור היו מסיקים בגזרי-אוקליפטוס שהיו מפיצים ניחוח. אנו הצטופפנו סביב לתנור זה וקראנו את ה“עולם קטן”, ירחון-לילדים, וכן חוברות מנוקדות בשם: “הנחש הלבן”, “בת-המלך הנרדמת”, “הברבור שר” – מי הוציא כל אלה? אינני יודעת.

במוצאי-שבתות לפנות-ערב – היתה אטמוספירה מיוחדת סביב התנור – אבא היה שר שירים הונגריים בקולו היפה, שירים עצובים, ופתאום היה עובר לצ’רדַש סוער, תופס אותי ומרקיד אותי “פולקה”, ואני נתפשתי למצב-רוחו – קפצתי ורקדתי בכל כוחי – ואמא מהצד נהנית וצוחקת.

עד היום אני זוכרת את מנגינותיו – וכן את הפולקה הזאת, שהיתה מעין ראשית של תחושת-אמנות – העברת צליל לתנועה; ופתאום היה אבא משתתק וצולל לאיזה נבכים אחרים ומתחיל לזמר בקול נוגה “המעריב ערבים” ומתפלל מעריב, ואני עוברת איתו למצב-רוח נוגה זה – הגשם מתדפק על החלונות – גזרי-העץ מתנפצים בתנור – ועצב רב מהול בהרבה תחושות הומה בלב הילדותי: “המעריב ערבים”, זה באמת היה ערב – האוקליפטוסים מעבר לחלונות נעו ונסרקו ברוח-חורפית, ושבטי-ענפיהם היו מתפזרים, לחים ומבריקים, לאור המנורה שפרץ החוצה, כל עלה – כוכב; עננים שחורים בשמיים, רעמים וברקים, ומטרות כבדים שהיו מציפים אזיי את הארץ כמבול – שבועות על גבי שבועות – קשה היה לצאת החוצה – כיום אין גשמים כאלה.

עונות-השנה היו חג בשבילי – המעבר מן החורף לאביב, וחג-הפסח, וערב-הפסח בעיקר – היה נפלא, הכל פרח, גינת הוורדים הפראיים לפני הבית עמדה כבדה וורודה – פרדס וייס שהיה קרוב אלינו פרח והפך את האוויר למין משקה משכר ומעודד. עמדתי יחפה בחדרים הגדולים ושפכתי דליי-מים רבים על רצפת הבלטות הלבנות ושיפשפתי במטאטא ובסבון; זו היתה עבודה חביבה מאוד ושעות הייתי עוסקת בה – אמא היתה גוערת, ואני בשלי, “לכבוד פסח”.

ועוד התעסקות: מעל הדלתות הגבוהות היה מתנוסס אשנב-זכוכית למען הכניס את האור – אל אשנב זה אפשר היה להגיע רק כשהעמידו שולחן ועליו כיסא, והציוד – גל סמרטוטים לניקוי, על השכם, מהם לחים ומהם יבשים. אני ששתי לקראת עבודה זו – ואמא, בלי היסוס, מסרה לי אותה. העוזרת פחדה לטפס גבוה כל-כך – ואני למעלה ומשקיפה על כל הסביבה – הפרדסים הפורחים, חלקות הבַקיה, בתים טובלים בגינות, שורת הברושים ממלון גיסין – הכל שטוח לפניי – ועל הכל – וזו מטרת עמידתי כאן על שולחן מתנועע ועל כיסא שאינו יציב – הביצה במרחק והיא מכוסה בבונג לבן – כולה לבנה ומשתפכת הרחק עד האופק כשיכבה של שלג; הלובן הזה היה אצלי סמל האביב – ובראותי אותו מעל אותו מיבנה גבוה שעליו עמדתי וניקיתי את השמשות – זה היה האביב וריח הפרדסים העולה אליי גלים-גלים – הייתי משתהה למעלה כפי הניראה יותר מן הצורך, ושוב גוערת אמא: "מה את עושה שם למעלה? מנקה את השמשות או ישינה – "

מסוחררת במקצת הייתי יורדת מעל הפיגום שלי, דומה לבלון נפוח-אביב.

*

את פקידות הברון חשתי ממרחק רב – מעין רשות, ממלכה שאינה חביבה על שום אדם במושבה. “בעלי ‘אכט-אונצוואנציגער’,” – היתה שכנה שלנו מתרברבת. הפירוש היה ש“עשרים-ושמונה” איכרים בלבד לקח הברון תחת חסותו. ולאלה היתה קיצבה תמידית – וזאת אם היתה עבודה ובאם לא, ועל-פי-רוב לא היתה. ובכן, מין ביטוח נגד אבטלה.

אבל משהו לא נעים ריחף סביב זה, ואני, גם בהיותי ילדה, הורגלתי בזאת – אנחנו לא השתייכנו לעשרים-ושמונה – זמן-מה עבד אבי בתור מדריך אצל “האדמיניסטראציה”, זו היתה “הסוכנות” דאז. ולאחר זה חזר למשקו; כל זמן שהיה לנו משק מעורב, לא חסרנו דבר – כסף לא היה אבל מזון היה למכביר, ומזון בריא, טבעי; לחם מחיטה שלנו, תפוחי-אדמה משלנו, חלב ותוצרתו – בירקות לא היה כדאי לעסוק כי הערבים סיפקום בפרוטות. להקת תרנגולות וברווזים היתה תמיד בחצר, ושלוש פרות ערביות אשר לסירוגין היו מניבות חלב, אבא סידר כך שתמיד אחת או שתיים הניבו, והשלישית “יבשה”.

אבי היו לו ידיים ברוכות. תענוג היה לראותו מזמר את הכרם בחורף – זמן הזמירה היה חג עבורי – ימי חורף בהירים ואני מתאוששת במקצת מן המאלאריה של הקיץ, ואיזה קרן חלשה של ורוד נדלקת בלחיי (העגולות דווקא); נמלים מתעופפות באוויר השקוף ללא גרגיר של אבק – כולו שטוף ומחומם –

“קח אותה לכרם,” היתה אמא אומרת, ועוטפת פרוסות לחם שחור מרוח בחמאה טרייה בתוך מפית טהורה, “קח אותה שתחליף את האוויר ואולי תעזבנה המאלאריה הקיץ,” כך היתה אמא אומרת, ותקווה האירה את פניה –

אבא מושיבני על החמור הקטן מאחוריו, ואני מרחמת על הקטנטן הנושא את שנינו, אבל אבא מנחמני: "הוא חזק – " את אבא אני מקיפה בזרועותיי ומתאחזת בכותנתו העבה והריחנית. כל מיני ריחות טובים עולים מכותנתו של אבא. זיעה בריאה וריח צמחים ומשהו גם מריח הרפת והחלב.

החמור הקטן נושא אותנו לכרם, מרחק הגון מן המושבה. הדרך היא מישטח חול עמוק ומשני עבריה גדרות שיטה דוקרנית צפופה, ואוצרת צל וטחב בקירבה. החול מעלה גלים של חום לקראתנו, וכך אנו מגיעים לגבעת כרמנו – שהוא נפלא בעיניי, רחב-ידיים, ושורותיו ישרות, והגפנים רובן עומדות עירומות – אלא שיש מהן שעלי-הסתיו שלהן מאדימים כדם על זמורותיהן הארוכות – וקרני-השמש עוברות את העלים האדומים והם שקופים ומאירים, ואני רצה מגפן אל גפן וקוטפת את העלים כקטוף פרחים – אך האדמה גם היא נפלאה כעת, קרקע הכרם, עדיין לא נחרש חריש חורף, ובין השורות גדל כמובן סביון כמישטח, וצלבניות קטנטנות וורודות וסגולות פורשות שטיחים ענוגים על האדמה – אני מתכופפת אליהם, יושבת עליהם, רובצת על ביטני ומסתכלת קרוב-קרוב לצלבניות הקטנות הענוגות והרועדות קצת בנשוב הרוח – גם להן בושם משלהן, והעיקר הן קטנות כל-כך. על רגבים מיוחדים גדלה ריכפה – זנבות-זנבות, וריחה חזק ויש לו גם טעם, הוא נח על החיך ומזכיר טעם שקדים קלויים; אני מתרוצצת בין השורות, השמש עולה לגבהים ומתחילה ללהוט – אבי נמצא הרחק בקצה הכרם, כותנתו הכחולה דומה לפרח גדול – אני רואה את רשמי פניו השזופים ממרחק רב – האוויר צלול ומלא ריחות.

אבי קורא לי מרחוק – אני רצה לקראתו. הוא ממשיך בזמירת הגפנים, מתכופף והמזמרה כאילו דבוקה לידו, וזו אינה משנה רגע את קיצבה – תק תק תק, כמו מכונה – אך לפתע הוא מזדקף, מביט סביבו, מביט אליי – וכך, בלי כל הכנה, מרים אותי כאילו הייתי נוצה, מעל לכתפיו, מרכיב אותי על אחת מהן – “אנו הולכים לאכול,” הוא אומר. אני מריחה את ידיו של אבא, וריח שיזפון נפלא עולה מהן – גדולות הן, מהוקצעות-להפליא, ויקרות לי מאוד, עולמות שלמים אוצרות בהן ידיו: מגן, ביטחון, שלווה – ואני כאילו צומחת מתוכן – לאט-לאט – למרות המאלאריה, למרות לילות הטחב והיתושים והפשפשים שמסביב.

*

אחיי מלגלגים לי, מבטלים אותי: ראשית, אני ילדה, וזה כבר חסרון ולא מעלה. שנית, הם חזקים ממני – הבכור – זה, בכלל לא מביא אותי בחשבון – רק ממציא לי כינוי מכוער – על שם אשה אחת, מגושמת, שהיתה במושבה, ואני דווקא רזה וירקרקת; השניים הקטנים-ממני לומדים ממנו לקח – והוא אינו לזכותי. זה מעורר בי התנגדות ואני נגדם – והם נגדי, ובכל זאת ישנה איזו חיבה מתחת לכל זה אבל כלפי חוץ הכל נוקשה וחמור סביבי – מאמא לא זכיתי מעודי ללטיפה, הסיבה לא ברורה לי עד היום – היא חיבבה את הבכור, שהיה יפהפה ודומה לה, ואני דומה לאבא, ושנינו לא השתייכנו לגזע של סתם “יפהפיים”; ועם זאת שקדה על כך שאלמד שפות, עבודת-יד ובישול – ואמנם כל אלה למדתי בילדותי והם איתי עד היום, חוץ מעבודת-יד, שאמנם מתבטאת לפעמים בציורי-נוף תמימים בצבע פסטל או בציורי-עט שהם לרוב פרופילים של בני-אדם.

לי ולשני אחיי הצעירים, אלעזר ובנימין, היה חדר משותף, הדבר היה מובן מאליו ולא עורר כל סקרנות, לא מצידי ולא מצידם. היינו חבורה של תיישי-בר, היינו מתקוטטים, קוראים זה לזה בשמות-גנאי, ולפעמים עורכים הילולה של כרים בחדרנו; היינו זורקים זה בזה את הכרים הקטנים של מיטותינו – וזו היתה מלחמה לכל דבר – אבל מלווה צחוק, שגם ההורים היו לפעמים נילווים אליה –

אחיי היו רזים ואכולי-מאלאריה כמוני, ואיזה “שדיות” ו“דווקאיות” היתה באופיים של שלושתנו, ונידמה לי שאופי זה נבע גם מהיותנו מתגברים מדי פעם על מחלות מסוכנות-ממש שהיו פוקדות אותנו – היינו רזים, נוקשים ואכזרים במקצת –

הבכור לא קדח ולא חלה מעודו, וגדל כבן-מלך יפהפה מאגדה מזרחית – ולכן גם נבדל משלושתנו בכל – התחתן בהיותו בן תשע-עשרה, ומיד החל להעמיד ולדות-ולדות יפים כמוהו. היה לו מין שביל-זהב בכל – והכל “הלך לו”, הוא עבד, אסף רכוש, ולידו אשתו השומרת על הרכוש בשבע עיניים.

אני השתדלתי תמיד להיות דומה לאחיי – לא להראות חולשה ונשיות יתירה, ואבא הבין אותי והסכים ללמדני כמו את אחיי: לירות, לשחות ולרכב על סוס. מילאתי אחר הוראותיו ולא נפלתי מאחיי בשלושת המקצועות האלה – אבא נפח בי מין חוסר-פחד – עד שעליתי בהעזתי לפעמים על אחיי – והדבר היה חורה להם; הדבר היה מאוד יוצא-דופן בימים ההם, שנערות היו כרוכות אחרי סינר-האם, סורגות, תופרות, משחקות בבובות – בכל שלושת מקצועות אלה היתה הדרגה שלי – אפס. הבובות שיעממו אותי וביכרתי להסתכל בציפורים ובחיות ולשחק עם חתולים וכלבים ואפילו ארנבות קטנות. העגלים הנולדים ברפת היו ללא ערוך יותר מעניינים מן הבובות הטיפשות וגם המכוערות, שהיו בימים ההם.

פעם קיבלתי בובה קטנה ממולאה תבן, ארבעת גפיה היו מקלות-עץ וראשה עשוי מין סבון ורוד – והשיער הדבוק לראשה בתסרוקת היה עשוי חוטי-פשתן – התסרוקת הזאת מוקפת היתה בפס-נייר מוזהב – רחצתי את פניה במים כשנתלכלכה, ומיד נמס כל הראש – זרקתי אותה בכעס.

מכל הצעצועים (רבים לא היו לי) זוכרת אני מעין מקטרת קטנה של פח שהיו ממלאים מים, מצמידים אותה לפה ואז היתה משמיעה קולות נפלאים שדומים היו לסלסולי-זמיר, ואמנם על המיכסה שלה התנוסס זמיר קטן מפח – זה היה הצעצוע האהוב ביותר. מאוחר יותר הגיעו למושבה זמירים ממש והיו ממלאים את הלילה בקולות שבאו כאילו מעולם אחר – עליהם עוד אספר –

לא הכל היה ורוד בביתנו – תקופת הפלחה והכרם היתה תור-הזהב של המשפחה. אבא ואמא במלוא כוחם, הילדים גדלים, איכשהו בהתאמצות, אבל גדלים – במשק יש לחם, חלב, פירות, והאטמוספירה – של נעורים מסביב, נעורי-האנשים ונעורי-המושבה.

אבל המושבה הולכת וקולטת אנשים שאינם חקלאים – בעלי-מלאכה ובעיקר חנוונים – העיירה הליטאית, עם כל יתרונותיה, העבירה בכל זאת גם את הגלות – כל מיני פרנסות-אוויר, כך קרא לזאת אבא. והאוכלוסייה גדלה. חבריו של אבא אומרים לו: “בלי עין רעה – כרך!” – והוא חוזר על המלה כרך בשנאה ובשאט-נפש – בליבו חי האידאל של כפר-עברי כמו הכפר ההונגרי שראה בנעוריו – וכן היתה דוגמת מושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה, לנגד עיניו – משם הביא הרבה חידושים לתוך משקו ומשקים אחרים, עד שאפילו וילקנסקי (האגרונום וולקני) היה יושב עימו שעות על גבי שעות ומדברים “חקלאות”.

אבי חלם על “קונסום פרַיין” – זאת אומרת, אגודת הצרכנים, מעין “תנובה” של היום, אשר תשווק את התוצרת וגם תמכור לאיכרים את מצרכיהם האישיים והמשקיים; אבל החנות הקטנה ויצר הרווח הפרטי גברו על הצעותיו. כל מה שהיה לו גוון גלותי עירוני, היה לצנינים בעיניו. הוא השתדל לארגן את האיכרים לשם ענף המחלבה, נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות, אשר מתו אחת-אחת ברפתות המוזנחות של האיכרים – רק אצלנו נישארו בחיים –

נסע לצידון ולמד את גידול ה“בַקיה”, המספוא המודרני ביותר בימים ההם – ואולם מחוסר עניין במקצוע נתבטלו הרפתות אחת-אחת – אבל אצלנו היתה רפת עם רצפת-בטון מקושרת בתעלה לבור-זבל – ותמיד עמדו כמה פרות ברפת, מכרנו חלב לשכנים, לפעמים היינו מכינים גבינות ומוכרים את הגבינה בחנויות. הרווח היה כמובן קטן מאוד –

חלק מן האיכרים פנה למסחר – ומסחר לאן? – “לכו והתפרנסו זה מזה” – החלה להיות המימרה המקובלת במושבה – ואבא רואה ועיניו כלות – אינו יכול יותר לשחות נגד הזרם – ומתחת לכל זה כבר יש משהו בתוך החקלאות שרומז לרווחים גדולים – “הפרדס”.

היה חלק באיכרים שהיה פעלתני מאוד וחיפש בכל זאת דרכים כיצד להתפרנס מן החקלאות – אלא שדרכו של אבא היתה להוציא לחם מן הארץ – בעוד שפעלתנות האחרים – היתה מעורבת בשאיפה לרווח, לחיי-רווחה –

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1910 לערך. נדפס לראשונה בקובץ “גן שחרב”, עמ' 39. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.