רקע
אסתר ראב
אבי והברונית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג’אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקווה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה“עגלון” חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא “פיטורסקי” מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! “Mon Dieu! Quel paysage!” – אלוהיי, איזה נוף! – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב“פיסמנטרי” כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו“קראק!” – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, “Du pourpre – של ארגמן”, מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה“עגלון” יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה“עגלון” מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה“עגלון” המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב“עגלון”, וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה“עגלון” הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג’נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה“עגלון” מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד; – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.


סיפור זה סיפר לנו אבי בערב חורף אחד כשהרוח הומה בחוץ, ואנו יושבים סביב תנור חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס ריחניים המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו, שותים קפה-בחלב ואוכלים עוגות של אמא, ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מחיבה אליו.


*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1887. נדפס לראשונה: “דבר”, 8.1.1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 48. על ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, ב-1887, מספר יהודה ראב בספר זכרונותיו “התלם הראשון” בפרק “במשמר הכבוד לברון” (עמ' 105–106), וחלקו הראשון של סיפורו מובא כאן:


בל“ג בעומר תרמ”ז (1887), אגב דרכו מראשון-לציון לזכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, ערך הברון רוטשילד ביקור קצר בפתח-תקווה, בלוויית קוולן ועוד כמה אנשים, וכולם היו רכובים על סוסים. עברו עוד כמה שנים עד אשר לקח גם את פתח-תקווה, בחלקה, תחת חסותו; אך בני פתח-תקווה כבר נשאו אליו את עיניהם. את תיורו עשה על ידי חברת קוק האנגלית. הברונית עם כל מלוויה יצאה אותו יום מיפו וחיכתה לו בנבי-שמעון ליד קלקיליה. המושבה שלחה ארבעה רוכבים, וגם אני ביניהם, כמשמר כבוד לברון ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיענו למקום מצאנו את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ונעזור להם לצאת מן המיצר. רצינו כבר לחזור למושבה, אבל הברון הפציר בנו שנלווה אותו עד זכרון-יעקב, ואנו כמובן לא יכולנו לסרב. כל הכבודה יצאה לדרכה. לא יצאה שעה מרובה – ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום היה כרם תאנים. כרתנו ענף גדול של תאנה וקשרנו אותו בחבלים במקום השבר. דרושים היו מים להרטיב את הקשר למען יתהדק, אבל מים לא היו בכל הסביבה. מנדל קופלמן, שהיה אחד מארבעת הרוכבים שלנו, מצא תחליף… הוא רמז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין סודר.

כיוון שהתעכבנו בדרכנו יתר על המתוכן, באה אלינו השמש בקרבת עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, אבל לא יכלה לשתות כמונו את מי הביצה של עינות אל-עסוואר. קניתי עבורה מעט חלב עיזים מאת אחד הרועים שהישקו שם את עדריהם, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך הגשתי לה את החלב והיא שתתה ממנו. המשכנו הלאה בדרכנו, כשאנו הרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה היתה הברונית משוחחת עימי ומתעניינת בארץ ובמנהגיה, ומנדל קופלמן היה רוכב לצד נערותיה המלוות אותה, כי הוא מצא חן בעיניהן… תמיד היה מוצא חן בעיני נשים.

בחורשת אלונים שליד מרח, בשלוחות הרי הכרמל, ירד עלינו הלילה. החושך גבר, ואנו עלינו גבעות וירדנו בקעות, עד שהבחנו כי תעינו מדרכנו, והחלטנו ללון במקום. הברון והברונית שמחו על הרפתקא זו. הם ישנו במרכבה ואנחנו שמרנו עליהם במשך כל הלילה. עם עלות השחר נוכחנו לדעת כי הננו קרובים מאוד לזכרון-יעקב. עשינו את הדרך הקצרה ברגל, והמרכבות נשלחו בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.

בלכתנו בין הסלעים נקרעה נעלה של הברונית ובוהן רגלה הציץ החוצה. בראות זאת הברון – צהל ממש משמחה.

עם בוקר נכנסנו למושבה זכרון-יעקב. שם כבר חיכו לבוא הברון בדאגה.

המלצות קוראים
תגיות