רקע
אסתר ראב
מסיפוריה של אימי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

 

העבד

ריק היה מסביב – רק בקתות אחדות, סיפרה אימי, ודרכי-עפר הובילו מן המושבה לשדות הרחוקים. לא נשמע שום רעש, רק ציוץ אנקורים וקול גלגלי-עגלות רחוקים, לפעמים צעקת זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. חדר-אמבטיה ומיטבח היו לנו – הכל מעץ לבן והכל משופשף. יהודה היה מביא סבון נבולסי מיפו, והוא היה מצויין.

עמדתי ליד השולחן עליו היה קרש גדול מהוקצע, למעשה-בצק, וגילגלתי במעגילה עלי אטריות. התפריט שלנו היה דל, ומעשה-הבצק שיהודה אהב – הייתי מכינה באופנים שונים: קיצוצים גדולים מרובעים ברביכת קמח בשמן, אטריות דקיקות ופתיתים מרובעים, “פלצאלאך”, שהייתי מטגנת בשמן ומוסיפה לו מים, והיה טעמו כטעם “הלזיל” (צוואר תרנגולת ממולא).

גילגלתי וגילגלתי והרהרתי בעובר שבבטני. היו אלה חודשים ראשונים להריוני הראשון – הייתי מאושרת. צריך יהיה לקנות פרה, הרהרתי. היהיה זה בן או בת? – לפתע שמעתי צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עמד הכושי, ה“עבד” של שייך אבו-רבאח; גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש לא כפלח, אלא בכתונת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים השעירים – ערומים.

"מוייה יא-מעלמתי, מוייה – " ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב, בפינת-החדר.

הייתי מבוהלת מאוד. עיניו דבקו בי ובכד באש שחורה – אבל ניגשתי בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריי, נתתי לו את הכד. הוא תפש בו ביד אחת, הרימו מעל לראשו, שירבב ראשו אחורנית, וזרזיף-המים קלח ישר לפיו הענקי בלי שיגע בכד. פניתי ללכת. פתאום שלח את ידו השמאלית אחורנית וצבט בעכוזי.

לא הוצאתי הגה. קפצתי ותפשתי את המעגילה הארוכה וב“קנאק” אחד שברתי את הכד מעל לראשו. המים נשפכו ברעש גדול סביבו. החילותי לחבוט בו במעגילה חבוט וחבוט. שמעתי את החבטות יורדות על גופו, שכותנתו הלחה דבקה בו. חבטתי עד שנשברה המעגילה ובידי נישארה שארית קטנה. עמד נדהם ורטוב ולא הניע אבר. אך פתאום ראיתי משהו נדלק בעיניו – וידעתי: כעת יתקפני. בו-ברגע נשמע שאון גלגלים, מן הדרך התקרבה עגלה. קפץ מעל לשברים ונמלט.

יהודה נכנס, ואני כל עוד רוחי בי סיפרתי לו מה שקרה. חשבתי שידלוק אחריו, הוא הביט בי רגע, אחר תפשני במותניי, הייתי דקה כקנה ומשקלי מועט, הרימני מעל לראשו והחל לרקוד איתי ולצעוק: “גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חבר הקיני!”

"מטורף! הנח לי – " צעקתי, “עוד מעט ותנהג ככושי הלז!”

הורידני לאט-לאט. הסתכל בשברים שמסביב והימהם:

“כעת ישלם, הכלב השחור.”

התיר את הסוס מיצוליו ודהר ישר לשייך אבו-רבאח. ולעיניו כיבדו את הכושי במנת פאלאקות (צליפות חזרן על כפות הרגליים) הגונה.


בערב אכלנו “פלצאלאך” מעלי-הבצק אשר הספקתי לגלגל לפני ששברתי את המעגילה.

"אקנה לך מעגילה של כסף – " התלוצץ יהודה, “ובפעם הבאה לא תישבר אם יתקיפוך.”


 

הסוס

מול ביתנו השתרע שטח – עד למרחקים – מישור אשר רק בצפון נפסק על-ידי הגבעות של הכפר הערבי מלאבס, וליד הירקון החלו גדלים האוקליפטוסים שניטעו לפני עוזבנו את המקום כדי לעבור לאדמת מלאבס. תליתי עיניי בפס הירק. זכרתי מילדותי דברים כאלה שהלכו הלוך והיטשטש. כאן היה הכל יבש, היו אלה ימים שלאחר קציר, ושדות-השלף היו צהובים, וכעת, משהיה לנו עדר קטן – היו הפרות רועות שם.

שבת, ויהודה הלך להתפלל למניין שבאחד הבתים. אני החזקתי את ספר “מנורת-המאור” וקראתי בו ב“עברי-טייטש”. הרחק-מה מן הפרות רעו הסוסים. הם היו כבולים ברגליהם האחוריות, וראיתי כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.

ילדתי ציפורה, תינוקי הראשון (מתה מדלקת-ריאות שחשבוה למאלאריה), שכבה בעריסת-עץ נמוכה, שקנינו אצל נגר ערבי ביפו. שתי דפניה היו מעוגלות למטה, וכשהיו נוגעים בה היתה מתנדנדת.

הינקתי את הילדה ושמתיה בעריסה. הייתי מנדנדת אותה ברגלי בעוד אני מחזיקה בידי את הספר הגדול וקוראת. על השולחן הקטן לידי היו ערוכים הכלים לקידוש. “שטרודל” גדול מעשה-ידיי התנוסס על השולחן ולידו בקבוק יין מתוק וגביע כסף, “מתנת-הדרשה” של אימי ז"ל.

הילדה נימנמה, מן השולחן נדף ריח המאפה והיין – וליאות גדולה תקפה אותי. חם היה. נימנמתי, ועוד רגע והספר היה נשמט מידי. לפתע שמעתי הלמות-פרסות קרובה, קפצתי ממקומי, הספר נפל ארצה, וראיתי סוס אדום, ענקי, דוהר ישר לפתח ביתי הפתוח. מניה וביה תפשתי את הילדה ועליתי על הכיסא שישבתי עליו.

הסוס נכנס בדהרה דרך הפתח הפתוח, הגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם פרסות על קרקעית העריסה, הסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – יצא.

ירדתי מן הכיסא, לחצתי את הילדה אל ליבי, וסגרתי את הדלת. חם היה, אך סגרתיה.


 

ינקלה פיצ’אריצ’ס

“הביאליסטוקים” כבר היו אז עימנו, ביניהם משפחת ברנדה, אנשים שקטים וחביבים, וברנדה הביא עימו אח צעיר, בלונדיני, כחול-עיניים. שמו היה ינקלה. שמנמן גוץ, אבל יחד עם זאת חתיכת כספית, שופע חיים. ינקלה החביב היה תמיד מוכן לעזור.

כרסי בין שיניי – ינקלה נושא את הדלי הכבד מחבית-המים שבחצר עד למיטבח; הילדה חולה – הוא לוקח אותה אל ה“פאלשאר” (החובש). ינקלה פה, ינקלה שם, ואנו אוהבים אותו אהבת-נפש.

לא היה דבר שלא היה מוכן לעשותו למעננו. והנה בא חורף קשה, שבועות ארוכים של גשמים. המוסררה והאבו-ליג’ה עלו על גדותיהם, ועוד הרבה ואדיות קטנים יותר. השדות הזרועים נסחפו, ויהודה היה במצב-רוח רע. ואני – רק זה עתה התאוששתי במקצת ממות ילדתנו ציפור’לה.

לא היתה כל אפשרות להגיע ליפו כדי להביא צורכי-מזון – התבון (תנור ערבי עשוי חימר) עמד שומם. אין קמח, אין קטניות, הסוכר אזל, ואני עומדת לפני ה“ארון”, אשר רשת ירוקה מתוחה עליו, והוא ריק. יהודה יחזור מן השדה רעב, כי האוויר קר, אם כי השמש זורחת. עמדתי כך וזרם דמעות פרץ מעיניי. לאחר מות הילדה היה כל קושי גורם לי בכי. דבר שלא ידעתי דומהו לפני-כן. והנה נכנס ינקלה.

“מה יש, לאה?”

“לא כלום, הבט: ריק, אין מה לבשל.”

“אין מה לבשל?” – אמר כשעיני הקונדס שלו מרצדות. – “חכי!”

וכחץ מקשת רץ לעבר ה“שלל”: ואדי שחצה אדמות דשנות בדרום המושבה. כעבור זמן-מה חזר.

"הבאתי – " אמר, “הנה תבשלי, הנה ‘פרודוקטים’. הבאתי פיצ’אריצ’ס ושצ’אב.”

הוא הביא חופן פטריות קטנות ועגולות, ואגד גדול של חמציץ ירוק.

מאז קראנו לו פיצ’אריצ’ס. כעבור זמן-מה נדד לאמריקה. שנים רבות היינו מקבלים “שנות-טובות” צעקניות ממנו, ולבסוף צילום, בו הוא ניראה כבעל-בית נכבד. ולאחר מכן – הס.


*

נכתבו: 1963 לערך. תקופת התרחשות הסיפורים: 1885–1891 לערך. נדפסו לראשונה: “הארץ”, 25.10.1963. נכללו בקובץ “גן שחרב” – “העבד”, עמ' 52. “הסוס”, עמ' 54. “ינקלה פיצ’אריצ’ס”, עמ' 55. 1885 היתה השנה השביעית לקיומה של פתח-תקווה, לאחר שנתחדש היישוב בה. אחותה הבכירה של אסתר, ציפורה, בתם של יהודה ולאה ראב, נולדה בשנה זו ונפטרה כבת שש, ב-1891, עוד בטרם נולדה אסתר.

המלצות קוראים
תגיות