רקע
אסתר ראב
אצל סבתא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

ילדה ארוכת-רגליים וקוראים לה “פלמינגו” – איני יודעת את פירוש המלה והיא מרגיזה אותי. נוסף לזה הפנים רזות וצהובות, והעיניים ירוקות וקרועות לרווחה. אני טבולה במאלאריה, למרות החינין והרפואה הכחולה, ואז מביאים אותי אל סבתא, חנה שיינברגר, לדייטשען-פלאץ, בירושלים.

היא תמירת-גו, דקה וזקופה, פניה כשדה חרוש קמטים, קמטי-קטיפה שאני מעבירה עליהן לפעמים אצבע, וממעל שתי עיניים כחולות כשני פרחי-עולש פורחים לפתע בשדה חרוש. ראשה נתון בשביס קטן לבן מעומלן מתחרה-אנגלית, וכולה מרשרשת מעמילן ונקיון. טרייה, וריח תפוחים עולה ממנה. רק ביום שישי מתערב בריח זה משהו מנפטלין אשר דבק בבגדי השבת.

יש לה שני חדרים קטנים וחצר “שתיים על שתיים”, מסויידת כחול וכולה כוכים, ובכוכים קופסאות-פח שבהן פורח גרניום בצבע אדום עז ו“רודה” ריחנית, שהיא קולעת בצמתי. אנו אוכלות במיטבח הזעיר שכולו מבריק, למרות תנור-הפחם הקטן המהבהב תמיד.

סבתא אומרת “שלטה” במקום סלטה. אני צוחקת והיא מחייכת ועומדת עליי שאוכל. היא משכיבה אותי בחדר הפנימי, שמצד מערב, ומכסה אותי היטב, היטב, ואני כאילו נפתחו לי ריאותיי ולפתע אני נושמת עמוקות.

ובאמצע הליל אני שומעת קול, קול משונה, והוא בא מן האשנב שמעל מיטתי. אני ספק ערה, ולפתע אני ערה מאוד. ואני עומדת על המיטה ומביטה לתוך חצר קטנה, על הרצפה פרושה מחצלת והדום עומד עליה, ועל ההדום שבר-חרס ונר דולק דבוק בו. וספר פתוח ליד הנר, ומעל החצר שמיים. שמיים מוזרים וכוכב יחיד גדול עומד בהם, והכוכב שופך אור גדול לתוך החצר. הכל מחוויר לאורו כאן, הנר, המחצלת, פני הזקן המונחים במאוזן ועיניו קרועות כשני תהומות שחורים מול השמיים המהבהבים. הכל חוור מאורו של כוכב גדול זה –

אני פוחדת. אני פוחדת מאוד – אבל איני זזה מן המקום. אני מרותקת, רגליי טובעות בכרי-המיטה כבמים, ואני סופגת אל קירבי את הכוכב המלהלה ישר לתוך פניי – הנה עוד רגע יפול עליי ואני אשרף, יחד עם הזקן הבוכה: “ירושלים ירושלים.” או אולי יעלה בסופה השמיימה ויסחפני עימו הלוך וקרוב, הלוך וקרוב, לכוכב גדול זה – הסופג אותי אל קירבו; הכוכב מלבין יותר ויותר ופני הזקן הופכים ירוקים – וחוטים יוצאים מן הזקן וקושרים אותי אליו; ענפים הם, שורשים הם, והם נקשרים ברגליי ובידיי ואני מסתבכת בהם ואיני יכולה לזוז מן המראה “ירושלים ירושלים,” ודמעות לבנות מתגלגלות מעיניו השחורות ונוזלות בערוצי לחייו הקמושות.

ואני כולי בכי ואור, הולכת עימו עד קצה הצער, עד גבול הבכי – ובכי גדול ניתק מליבי כנהר ואני נבהלת מקולי שאיני מכירה אותו כלל – – ולפתע נפתחות שתי זרועות חמות – וסבתא נושאת אותי אליה לחדרה ולמיטתה ואני טומנת פניי בריחה, ריח התפוחים, ונרדמת.


בבוקר מעירה אותי סבתא, רוחצת פניי וידיי במי-באר רעננים ויוצאת מן הבית. מעל השולחן אני רואה אשנב והשמש זורחת בו. אני מטפסת על השולחן ותוקעת ראשי באשנב, והנה קיר עבה מאוד. הוא קיר ביתה של סבתא, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והקיר מלא אשנבים כאשנב שבו תקוע ראשי, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניי – – ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן – וגיגיות מלאות מלונים ופרחים.

והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – ואני נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, מעודי לא שמעתי כדבר הזה. הם יפים להפליא, הם יפים מכל, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיי – בשמחה, בחגיגיות.

ופתאום אני מתחילה לשיר “חושו אחים” בליווי הפעמונים. נכנסת סבתא ואני על השולחן שרה בקולי-קולות – “חושו אחים”. היא נרעדת: “פוי, טומאה זו! מה את עומדת שם,” ובתנועה חפוזה היא תופשת אותי, ומורידה אותי בחבטה על הרצפה.

אני תמהה ויודעת רק שעשיתי משהו “לא טוב”. ואני טומנת שוב את פניי בבגדיה הריחניים, ונרגעת.


*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. נדפס לראשונה: “ירושלים”, תשל"ב, 1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 57.

המלצות קוראים
תגיות