רקע
אסתר ראב
רישומי עיפרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

 

“קיבה בלוז”

כשראיתי בפעם הראשונה את ציורי שאגאל בפריס, נזכרתי ב“קיבה בלוז”. אותם הבתים הרזים המעוקמים עם מרפסות קטנות מפלאפונים, וגגות מחודדים כאף יהודי מגובבים זה על גבי זה.

“קיבה בלוז”, עקיבא התוקע, הנופח – כך היה העם במושבתנו מכנה אותו ועם זה היה מלא חוכמה והומור; ליטאים שחרחרים רזים וחריפים, כתימנים.

קיבה בלוז היה יהודי קטן, צנום, חיוור ומרכיב משקפיים שכיסו את מחצית פניו הדלים, אך שתי ידיים יפות מוצקות היו לו והוא הקים שכונה שלימה. מגרשים במושבה נמדדו בדונמים ולא בפיק, ומגרשו נמשך מן השוק הישן מצד אחד עד לרחוב רוטשילד בצידו השני, בתי-עץ היו אלה, ופה ושם היו “פרייסישע וענט”, אלה היו קירות-עץ ממולאים טיח, שהיו עמידים וטובים. רק בתים מעטים ניבנו אז מאבני “באב-אל-האווה”, כיום רמת-גן.

שכונה שלימה היתה זאת ורובה עץ, וקיבה היה דומה לנמלה רזה, הבונה ובונה ומסתובבת בין בתים אלה שהיו גם כן, לפי הדימנסיות שלו – קטנים ורזים ומוכנים להתעופף. כיצד עמדו בתים אלה בחורפים העזים של הימים ההם, פליאה היא.

ובין בתים אלה היה גם ביתו של קיבה והוא קן של תינוקות מתקוטטים, ואשתו רייזה היא “משוגעת”. ואף שם זה היה קולע מאוד: ורודה ועגולה ופורחת בשתי לחיי-שושנים, מטורפת-למחצה; והוא – רזה וחיוור – כרוך אחריה כתולעת אחר שושנה, וודאי יונק חיות רבה ממנה וחיות זאת עוברת לידיו החזקות והוא בונה בתים והוא רק נגר, נגר קטן.

מדי פעם היו קולות איומים עולים מן הבית בו גר: רייזה, יש לה “התקפה” – היו אומרים. על-פי-רוב היתה זו מריבה בינו לבינה, שהיתה נגמרת בצווחות היסטריות שהיו דומות יותר לקול של ציפור-בר מאשר לקולו של אדם. ואחרי זה, כשנשלחתי למכולת של דיסקין, שהיו שכנים של קיבה בלוז, – היתה עומדת רייזה בחוץ, ורודה, מפוייסת, ומחייכת לכל עובר ושב, וכאילו אומרת: הנה אני ככל האדם. ובאמת, היתה אשה יפה ורכה, ועדר של תינוקות מצטופף סביבה, נקיים ויפים כמוה.

קיבה, בפטיש גדול כחצי גופו הוא, עומד ודופק מסמרים ומקים רעש עצום, כאילו רצה למחוק ברעש זה את צעקותיה של רייזה.


 

השמש

“השמש” קראו לו. יהודי אפל במקצת, לוטה סוד. זקנו יורד שחור עד למחצית גופו ובידו מקל, ויד זו מחוסרת אגודל; והוא שמש בבית-הכנסת. אשתו, אף היא שחורה, אך בוהה ורזה, ובן ובת להם ושם הבת בשקה. וחצרם, אף היא כאילו הובאה ממקום אחר: יש בה תנור-אפייה גדול, וכל הלחם והעוגות של רחוב זה נאפים בידי האשה הגבוהה והרזה, שכולה גפיים. כשהיא אוחזת במירדה, מגיעה היא רחוק לתוך התנור האפל. יש שמגרפה בידה והיא גורפת גחלים לוחשות בשקט, באפלת הצריף, שבגגו דופק הגשם. ריח שמרים טוב עולה בצריף, וככרות לחם שחור ריחני מונחים על שולחן-קרשים לבן, ארוך –

והאשה הרזה, השחורה, מושיטה ידיים ארוכות לימין, לשמאל, רודה, זורקת בזריזות ככרות-לחם ענקיים לתוך התנור, סוחבת חבילות זמורות-גפן יבשות מן הערימה שבחצר. וזרועותיה אף הן כזמורות ארוכות יבשות.

השמש – אגודל ידו הימנית קטוע וזה מבהיל. זאת עשה הוא לעצמו, אומרים, בכדי להשתמט מן הצבא של הצאר ניקולאי; ואנו הילדים נמשכים דווקא להביט על ידו זו, ופחד ממלא את ליבנו: תארו לכם, האם היה יכול אחד מאיתנו לעשות דבר כזה לעצמו.

אבל בשקה, הבת עצמה – גבוהה, שחורה ועליזה, וקולה רם: צוחקת כל היום ומפיגה את קדרות החצר. והבן פישל דומה לאביו: קצר, ושמן. ובתוך הבית – הרחק בחדר, בפינה – גרה ציפור-רננים, פריילין גולדברג. נערה צחה, יפהפיה, מעודנת כבובת-חרסינה יקרת-ערך, ואגדות נרקמות סביבה: בת-רבנים היא מעיירה רחוקה מרוסיה. מה הביא אותה לארץ זו, יחידה, בודדה דקה, גבוהה, אצילה מבטן. ולידה – הכל נמשך אליה, היא קוסמת – ובתוך חצר אפלה זו, עם ערימות זמורות-הגפן, שהובאו מן הכרמים לאחר הזמירה, עם ברקנים בפינות החצר, וחתולים שמנים מייללים. וידו של השמש קטועת-האצבע ופריילין גולדברג – כך קראו לה – מהלכת בחצר זו כיצור מעולם אחר.

הגברים הסגורים בתוך בתיהם עם נשותיהם הקצרות, השמנות, החלו לנוע כעדת חיפושיות שנפל פרפר ביניהן, משהו החל תוסס ברחוב: אור יצא מביתו של השמש, ויצורי-אדם הם רק יצורים – החלו נמשכים אל האור הבהיר שעלה משם.

במקצועה היתה תופרת, ואצבעות ידיה הקטנות היו מלאות דקירות-מחטים. והנה מצאו לה ידידיה הרבים מישרה בתור מורה לתפירה בבית-הספר.

היא הישרתה את רוחה על כל הרחוב. היתה יוצאת בשמלה ירוקה בהירה, לפי אופנת פריס, שמלה כזאת לא ראינו מעודנו: קפלים, קפלים, דקים כגלי-מים סביב שוקיה החטובים והעדינים של בת-מלכים זו. היתה ממעיטה להיראות, אבל כשיצאה מן הבית היה זה חג לכולם: היא הולכת, הנה היא, היא קרבה, פריילין גולדברג, פריילין גולדברג!

באחד הימים מצאה הפייה את הנסיך שלה באחד מעשירי ירושלים ונעלמה מרחובנו, אבל השאירה שובל של אגדות מאחריה. סיפרו, שבכדי למשוך את תשומת-ליבו של נסיכה, התעלפה באמצע הרחוב והוא חש לעזרתה. שנים רבות היינו שומעים הדים על עושרה וגדולתה בביתו של בן-מלך זה.


 

סלוביי 1

“אין סלוביי, סלוביי בארץ, אך אילו ידעת, אילו שמעת אותם. אצלנו ברוסיה, ביער, בלילות-קיץ – אילו שמעת.” כך היו החברות, העולות מרוסיה, מספרות בכליון-נפש.

אין לנדש בארץ, לנדש (פעמונית-השלג)! – זהו הפרח הראשון הצץ באביב, מתחת לשלג המכסה את האדמה.

"לנדש! – אילו ידעת מהו ריח של לנדש – – – " כך הן אומרות, והמולדת הישנה שלהן קמה לעיניי.

דממה גדולה ומרחבים סביב המושבה בלילות. רק מן הביצה עולה קירקור הצפרדעים במקהלה בלתי-פוסקת. כשברי-זכוכית הנשפכים בלי הפסק על רצפה קשה. מין אשד בלתי-פוסק המלווה את לילות הירח בארץ הגדולה והריקה. אתה חש בשדות, בלילה, ומה שמאחורי השדות: שטחים ריקים, חול, ואדיות, והלאה, הרים מכוסי-אבנים, והם שותקים, בלילות – הם מתחברים עם השמיים ועם הכוכבים, והדממה גדלה פי כמה. אתה שומע את הדממה תוך שנתך. מעין השוויית לב להווייתך – ואתה שוקע בה ונעשה חלק ממנה –

ולפתע כאילו נפלה אבן לבריכה וניפצה לרסיסים את פני מימיה הרגועים. צלילים, צלילים רמים נועזים, מסולסלים, צלילים שלא שמעתי כמוהם מעודי. אני משפשפת את עיניי: העלה השחר? – אבל זה אינו שחר. זה ליל-ירח, רחב כים, עומד בחצות ליל ללא זיע – והצליל, הצליל מהו? האם ניעור מלאך באמצע הליל וממטיר אותו? ועוד שניים ושלושה צלילים בודדים, טלולים, ופתאום “לגאטו” ארוך, מין תקיעה שהיא אנחה ארוכה ונרגשת ונגמרת בשני צלילים חדים, רמים, מעודדים, עליזים. ואני קופצת מן המיטה, שמה עליי בגד כלשהו וסנדלים, ואני בחוץ – האוקליפטוס הגדול עומד קפוא ואור ירח ניגר עליו לבן, עילאי.

ומחביונו הקולות – קולות לא מהעולם הזה, איזה אשנב שמיימי רחוק נפתח ומגיר פלא גדול, חד-פעמי – ואני, רק אני, שומעת אותו.

הכל ישן מסביב. קירקור הצפרדעים הוא תשתית, ליווי – והסולן האלוהי מיהו? האם נשלח אליי רק אליי? איש אינו שומע אותו. משהו מרים אותי בציצית-ראשי ואני תלוייה בין שמיים וארץ, כשנחל-עידנים ממיס אותי ומחבר אותי לכל המערכה הזאת הגבוהה – חסד שמיימי, והודייה גדולה ממלאה אותי.

זהו! ופתאום אני על האדמה וחובטת בסנדליי את החול שמתחת לאוקליפטוס. זהו. זהו! אני צוחקת בגאווה מציאותית פשוטה, בניצחון ילדותי. זהו “סלוביי”, בוודאי הסלוביי של ברכה, וחנה, מרוסיה. גם לנו יש – גם לנו יש “סלוביי”.


*

נכתבו: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפורים: 1900–1913 לערך. נדפסו לראשונה: “כרמלית” י“ז-י”ח, תשל“ג-תשל”ד, 1973. נכללו בקובץ “גן שחרב” – “קיבה בלוז”, עמ' 61. “השמש”, עמ' 62. “סלובי”, עמ' 64. ה“שכונה” של “קיבה בלוז” ניצבה מול בית אביה של אסתר, שניבנה בשנים 1900–1901 ברחוב רוטשילד ליד פינת ברון הירש, בקטע הצפוני-מערבי.



  1. סלוביי – זמיר ברוסית. אין זמירים בארצנו. יש משהו קרוב לזמיר, אבל הוא אינו שר בלילות. היתה זו הופעת–אורח בארץ שהדהימה בנדירות שלה. קיץ אחד שלם שמענו זמירים באוקליפטוסים בפתח–תקווה. הם התפרסמו מהרה ואנשים היו קמים בלילה, או מאחרים שבת בכדי לשומעם. מאז לא שמענו זמירים. [הערת המחברת].  ↩

המלצות קוראים
תגיות