החצרות נחות בדממה שלפני הצהריים; הגברים בעבודה, הילדים בבית-הספר, הנשים במיטבחים, ריח שמן של מרק-עדשים, ריח בשר צלוי, שום ועלי-דפנה, וריח לפתן שזיפים יבשים, בשום שושן ועטרן.

החבריא באה מבית-הספר, ילקוטיהם על שכמם, וממעלה-הרחוב בא וקרב “לייבעדיג אין ליסטיג”. הוא נכנס לחצר, על-פי-רוב היה מכוון את הופעתו לשעת הצהריים. ראשית, היתה לו אודיטוריה מצויינת, בשעה זו – החבריא שלנו, החוזרת מבית-הספר; ושנית, היה זוכה לפעמים במשהו “שיירים” של ארוחת-הצהריים המתבשלת במיטבחים. במקרה הרע ביותר היה שואף את ריח המאכלים אל קירבו ומסתלק.

הוא אינו דומה לקבצנים האחרים, הבאים מצפת ומירושלים. הוא בא ממרחקים, והמרחקים סביבו. אלו המרחקים העצובים, ששם יהודים בוכים, כמו ביום-הכיפורים בבית-הכנסת.

הוא ענק, בעל זקן ופיאות מתבדרות, לבוש קרעים, וה“ארבע כנפות” הגדול יורד לברכיו, וציציותיו מגיעות לנעליו הגדולות והמרופטות.

“דבח” פותח ביללה היסטרית, מושך בשרשרת ומבקש לנתקה ויהי-מה; עדת אנקורים שישבה על הגדר מתרוממת בבהלה ומתעופפת.

אנחנו מקיפים אותו והוא, כרגיל, פותח בפזמון: "יידן לייבעדיג אין ליסטיג – " (יהודים חיים ושמחים – ) עושה פרצופים, מושך בשפתיו, מנצנץ בעיניו.

“לייבעדיג, לייבעדיג,” – היה שר בפלסטו גבוה וצרוד, ומתחיל במחול משונה: שתי זרועותיו מורמות גבוה כלפי מעלה וראשו במאוזן, כלפי שמיים, עד שזקנו וכיפתו הנשמטת על פדחתו נמצאים בקו מאוזן, והוא ניראה כדוכיפת שאספה לרגע את כרבולתה. הוא רוקד, מתלהג. הזקן מתבדר, הציציות שטות סביבו, והחבריא משתוללת וצוחקת, ההתלהבות גוברת, הילקוטים מתופפים על הגב, רוצים לשלוח אליו יד.

"לא לנגוע בו – " אני מפקדת, והם נשמעים.

לפתע הוא מפסיק והאימהות מן המיטבחים קוראות לאכול. מתפזרים, דממה משתררת בחצר.

“תני לו דבר-מה ושיסתלק – " קוראת אמא מן המיטבח, והכוונה היא לפרוטות המונחות על אדן-החלון למטרה זו; על כל אחת מהן טבוע בשטנצה “ועד המושבה פ”ת” והסיפרה שתיים. אני משתהה. פתאום הוא פונה אליי ומבטו – תהום של עצב, והמבט צורב את פניי כקרן-שמש שעברה זכוכית מגדלת. אני מרגישה כעין כווייה בפניי ונושאת את ידי אל לחיי, והוא אומר בקול שקט מאוד ועמוק, שאינו דומה כל עיקר לפלסטו שבשיר: "מיידעלע, אביסלע וואראמס – " (ילדה, מעט תבשיל חם).

אני רצה למיטבח: "אמא, צלחת מרק – "

אמא רוטנת אבל נותנת.

"עוד – " אני פוקדת, והיא נותנת בזהירות רבה. אני נושאת את הצלחת בשתי ידיי ומעמידה אותה על הספסל שמתחת לאוקליפטוס. הוא מתיישב. מניח את מקלו ותרמילו לרגליו ומתחיל לאכול. דולה בכף ומושך את האיטריות לתוך פיו ברעש גדול: “פליו,” “פליו.”

אמא יוצאת למרפסת שלפני המיטבח, והוא אומר לה משהו ובאותה שעה הוא מצביע עליי בכף שבידו: "אט גיט איהר אוועק פאר א תיימענער, פאר א תיימענער – " (השיאי אותה לתימני, לתימני). וקולו העמוק בא כאילו ממרחק רב. אחר-כך הוא קם על רגליו, ופתאום מתגלגלות שתי דמעות גדולות מתוך עיניו ושוקעות בזקנו הפרוע. כששפתיו מאובנות הוא אוסף את מקלו ותרמילו ושם פעמיו לחצר השנייה.

אמא לוחשת: “אַ משוגענער” ואני פורצת בבכי. אמא פונה לעברי בכעס: "טיפשה גדולה – " וטורקת בדלת המיטבח. אני בוכה בכי מתוק ולא איכפת לי שאמא צועקת. הוא בא ממרחקים, משם, במקום שיש הרבה יהודים וצרות רבות ודמעות כמו ביום-הכיפורים בבית-הכנסת הגדול אצלנו. ותמונה השתלבה בדמיוני: הוא, המרחקים ההם, ובית-הכנסת ביום-הכיפורים – היו לאחד, אותו העצב, אותה מציצת-הלב, המוזרה, הבלתי-מובנת.

“בואו לאכול,” צועקת אמא מן המיטבח.

“איני רעבה,” אני זורקת מעבר לכתפי, ופונה אל המחבוא שלי: סדן של אוקליפטוס ענק שניסרו אותו וחשבוהו למת, אבל יום אחד פרצו שני חוטרים משני צידיו והיו לעצים צעירים – וביניהם הסדן; הסדן הרחב בין שני העצים הצעירים מכיל אותי בדיוק, ואני יושבת כאפרוח בתוך ביצה.

כאן עליי לפענח את אשר קלטתי זה עתה.

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1904 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 22.12.1967. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 67.