רקע
אסתר ראב
חקלאות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

אני רוצה לדבר על חקלאות – חקלאות ישנה בלי טרקטורים אבל גם בלי רווחיות, תעייה ארוכה של נסיונות מן הימים ההם שנחרתו בזכרוני מהיותם מהווי הבית שלנו.

נולדתי בתוך משק של פלחה עם רפת קטנה לצורך עצמי, שדות של שעורה, חיטה, עדשים, דורה, עם מחרשות ושוורים.

הענף הזה פשט את הרגל, אבל לא הזניחו אותו לגמרי –

ואז באה תקופת הכרמים. ביום יפה חורפי היה אבי לוקח אותי לכרם, היה זומר את הגפנים, ובין השורות היה גדל סביון לפני החריש של האביב. אני ישבתי בתוך הסביון ונשמתי את בושמו, ואבי היה “לוקח” שורה (היו שם חמישים דונם) והולך ומתרחק ממני, כשלא שמעתי את תקתוק המזמרה – היה צועק: “אסתר! אסתר!” – ואני עונה לו, הקולות נמוגו בין ריח הבַבונג והיתה זו חווייה נפלאה בשבילי.

בקיץ היתה המרפסת מלאה סלי-נצרים עם מוסקאט שחור ולבן והניחוח שמור אף הוא בזכרוני. היה שמח, עגלות טעונות סלים נסעו ליקב לראשון-לציון, גמלים היו טעונים ענבים וחירחרו בחצר עד להחריש.

אבל יום אחד נפלה דממה בחצר. אבי הביא מיקרוסקופ וקרא לי שאבוא להסתכל. ראיתי על עלה גפן המון כנימות ירוקות, ואבי אמר: “זה פילוקסרה, מחלה קשה לגפן.”

זמן-מה עוד לחמו נגדה, אבי הביא מכשיר משונה שטוענים אותו על הגב, ובגיגיות עמד נוזל ירוק –

אבל באותו זמן גם ירד מחיר היין – והוחלט לעקור את הכרמים ולנסות משהו אחר – אז קיבל אבי מכתב מדיזנגוף ז"ל עבור אגודת הכורמים, ובמכתב כתוב: “אל תעקרו, זהו וָנדַליזם!” – גם מלה זו נחקקה במוחי מפאת זרותה.

אבי ישב ליד השולחן – ראשו בין כפות ידיו ופניו חיוורים – מעודי לא ראיתי את אבי במצב כזה וחרדתי חרדה גדולה.

“דיא עַקירֶה” קראו לזה, זה היה ניתוח קשה, אך מהרה החלו החקלאים לחפש דרכים חדשות: “שקדים” במלרע, לא שקדים, השפעת היידיש.

ואז נזרעו והורכבו אלפי דונם כרמי-שקדים, כל מערבה של המושבה כוסה בהם, וכשהיה בא האביב התכסו הגבעות בשלג פריחה, ואחר קטפנו וקלפנו את השקדים והם עמדו על המרפסת ארוזים בשקים נקיים והדיפו ריח ריכפה, אבל נתברר שאין קונה לשקדי ארץ-ישראל וכי שקדי צרפת ואיטליה טובים משלנו. הקואופרטיב “השקד” פשט את הרגל, והקץ בא גם לענף זה.

אז באה האֶרה [התקופה] הגדולה של הפרדסים. הערבים ביפו חיים מן הפרדס, מייצאים פרי ונעשה כמוהם –

כבר היו אזיי פרדסים של הברון וגם של פרטים –

אבל הבולמוס אחז את כולם, היתה זו מין קדחת, מין מירוץ עם הגורל – להוציא לחם מן האדמה ויהי מה – זה היה חבר יהודים עקשני קשה-עורף, ואז החלו בכל החצרות לעלות ריחות הלימון המתוק שעליו הורכב אחר-כך השאמוטי. הדיעות היו מפולגות: יש שאמרו – חושחש, ויש אומרים – לימון. הוויכוח לפעמים התחמם עד להרמת ידיים זה על זה –

הפרדסים ניטעו חלק בלימון וחלק חושחש. יודע דבר אמר לי שעד היום קיימים חילוקי דיעות בדבר זה –

ככה יצא מעז מתוק –

והפרדסים קמו והיו לענף המכניס ביותר – ועד ל“וישמן ישורון” הגיע.

לפני זה שכחתי עוד את החלום הקצר של הטבק והקמת בתי-חרושת לסיגריות, הדמיון עבד בלי הרף – והנה זה הכל.


*

נכתב: 1968–1969 לערך. תקופת ההתרחשות: 1895–1910 לערך. רשימה ללא כותרת וללא תאריך, שהוכנה על ידי אסתר לקראת הופעה כלשהי. ב“מעריב” מיום 19.8.1968 נכתב על אודותיה, בביקורת רדיו: “בחלק אחר של התוכנית צויין מאורע חקלאי גדול – יום הולדת ה-90 של פתח-תקווה, אם המושבות – על-ידי המשוררת אסתר ראב, שסיפרה על דמות אביה יהודה ז”ל, שנימנה על מייסדי המושבה“. ואולי אלה דברים שהכינה למסיבה שערכה לכבודה ועדת התרבות של עירית פתח-תקווה ב-1.11.1969, במלאת לה “שבעים” שנה. הרשימה דומה גם לסיפור “פילוקסרה” שהתפרסם ב”הארץ" ב-17.12.1971, וכן לראיון שערך עימה יואל רפל בספטמבר 1977, ואשר פורסם על ידי בשמה בשם: “לשמוע את המיית הריקנות של הארץ” ב“עיתון 77”, נובמבר-דצמבר 1977. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. על תקופות החקלאות במושבה, ראה בהערות לסיפור הבא – “שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”.

המלצות קוראים
תגיות