רקע
אסתר ראב
שושנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

שושנים אלה – שאני רוצה לספר עליהן, נמוגות כערפל מדי בואי לנגוע בהן.

אולי היתה מנגינה אוורירית, קלה – כזו של שופין, הולמתן יותר. הן היו ורודות בהירות, שקופות; כותרתן – קלושה ולבנה כמעט, ורק בשפת עליהן הצטבר קצת מן הוורוד, בהיסוס ובכתמים דקים כעומד לעוזבם ולפרוח – כאבק או כקרן שמש שוקעת.

גוון בן גוון זה, המעודן והרועד, היה מציץ מאחורי גדר ירוקה צפופה של קוצים דוקרניים, מהודקת ומתוקנת בכמה שורות חוטי-ברזל קיפודיים.

עם בוקר היו שתי ילדות קטנות עוברות לאורך גדר זו, משרכות דרכן לבית-הספר; אך בראשית – היתה הגדר, ובין סבכיה, רחוק מאחוריה בחביון חשרת עלים, התנוססו שתיים שלוש שושנים עם עטרת ורוד ענוג בקצותיהן – זורחות היו בין ירק-סבכיהן ומתלהלהות ככוכבים רחוקים…

הכפתור היה נפתח אט ובשהות מתאפקת; בבוקר הזדקרו שני עלים ענוגים, בצהריים כשעברנו עבר עטה זוך עגול – כהילה קטנה, את לב-הכפתור, ולמחרתו עמדה שושנה גדולה אשר רוח נשב כבר בין עליה – היא היתה כפורשת כנף, כעומדת להתעופף, ובערב היה גל לבן מונח לרגלי השיח –

"חבל – " היתה לוחשת חברתי בקול לא-קול.


יום אחד היינו שוקדות על השיחים לראות בפלא – מונות את הכפתורים: “זה עתיד להיבקע מחר – כולו תפוח ומעוגל עד ‘להתפוצץ’,” – היתה אומרת חברתי. אחד כבר “התפקע” ושילח לשון ורודה מחוץ לכיסוי הירוק. ואחד קטן קשה ונוצץ, “וזו, ראי זו.” ואחת גדולה וטלולה התנוססה על גבעול ארוך, והאודם הענוג על שפתה וריחה הדק, זכר של ריח כמשהו מתפוח בשל הנמצא הרחק-הרחק באיזה מזווה נעלם. “הה, מי יתננה בידינו!”

מי יתננה…

הגעגועים היו גדולים, מין כוסף מהול בכאב, ושתינו מאוחדות בו, כגוף אחד, והשושנה רחוקה-רחוקה כאילו היא בעולם אחר, לא זה שבו אנו עומדות כעת וילקוטינו על השכם הדק.

הימים היו מצועפי-עננים, טפוחים מזרזפים פה ושם אגל-מטר אחרון. איש לא שעה אליהם כעת, מתנהלים היו בתהלוכות-פאר וצרים צורות מצורות שונות בתוך התכלת הלחה. והאדמה היתה עמוסה ירק עבה ודומם, רק שטחי הפרגים היו מתחילים לצלצל בנגוע בהם השמש, באפרים רחוקים…

והלילה היה מתנדנד על פני ריחות תפוחי-הזהב הפורחים – ונירדם לקול קירקור צפרדעים בביצה.

שתינו היינו יחפות באותו בוקר, והחול שספק כבר החל להתחמם היה מתוק לכף-הרגל הערומה – כחלב לגרון החולה.

ה“סעסעה”, האפונה הפיראית בצידי הגדרות זה עתה פתחה את “פרפריה” הגדולים והזהובים ואנו הלכנו הלוך ותלוש. כל “פרפר” היה מתוק ופושר מחום השמש ובא אל קירבנו כדבש. תלשנו מכל הבא ביד. חמציץ שהיקהה את שינינו מרוב חומץ – ומיד פלטנוהו בסילון ירוק שהשתפך על שמלותינו.

תלשנו יקינטונים כחולים כבדים, ושלוויות נוטפות חלב לבן, וזרקנום מירמס לרגלי העוברים. התפלשנו בחול עם האנקורים המזוהמים ונכנסנו לתוך שלולית של בוץ קריר ודביק – עד לברכיים. השתוללנו כסייחות והסרט האדום על גב חברתי היה מפזז כמטורף. לפתע עמדה על מקומה. היבטתי בה וראיתי אש בעיניה הירוקות. היא תפסה בידי והובילתני לגדר שמאחוריה פרחו השושנים.

הסייג העבות היה מאיים ושחור, דחוס מקוצים ואולם היו בו אי-אלו “מנהרות” מפולשות – מקום עבר בו כלב או חתול. שתי שושנים טלולות גדולות כיצוקות מחרסינה שקופה הסתתרו עמוק בתוך ירק השיח, אפלולית היתה שורה עליהן – והן רמזו וליהלהו כשמחי חיים רחוקים טמירים…

"בואי – " אמרה חברתי בהחלטה, “נקטוף אותן.”

דמי עמד מזרום.

“לקטוף אותן!” – אמרה בביטחה, מתחה את עצמה ונעשתה מאורכת ודקה, הרחיבה בידיה את הפתח הצר, הרחיבה והתפתלה כחתול-בר, נידקרה וליקקה את אצבעותיה מכאב, זחלה והתקדמה, ואני אחריה, והנה אנו ליד השיח, והוא גבוה מן המשוער, ואנו כה פעוטות ומבוטלות. השד נכנס בה בחברתי בראותה את משאת-נפשה מקרוב, התנפלה על השושנה הקרובה ביותר והחלה תולשת במהירות ובעצבנות, תלשה ותלשה, אולם הגבעול היה עיקש ומלא-קוצים, ולא ניתק מהרה, עד שתפשה את השושנה בראשה וכל עליה – מפוררים בכף-ידה…

אני לא הספקתי לשלוח יד, עיניי נמלאו על גדותיהן מן הזוהר הוורוד, קירבתי את פניי אליו, נגעתי בו בלחיי, ועדנה רכה, כמעיין סתרים, זרם ממנו אליי…

“השומר!” – פרצה צעקה מפי חברתי. מיד קפצה אל הפתח הצר, נדקרה, צעקה אליי דבר-מה, זחלה ועברה, ואני נישארתי קפואה על מקומי, ועד שהתאוששתי לא נישאר ממנה אלא הסרט האדום שנשר מצמתה, והיה מונח לאורך השביל שעברה בו – כשלולית דם ארוכה.


*

נכתב: 1945–1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903–1905 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 13.4.1946. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 118.

המלצות קוראים
תגיות