הלכנו בשורה ארוכה: שתיים, שתיים, אחת ליד השנייה, ילדות קטנות: שחורות, בהירות; פנים עגולות, פנים מוצקות, פנים רכות, לבושות בכחול, ורוד וסגול, וסלי-אוכל קטנים בידיהן.

המורה הלכה לצידנו פעם בראש השורה ופעם בסופה, וכאשר היתה אחת משבשת את השורה, היתה מצליפה לה על עכוזה הקטן בשמשייתה האדומה.

המורה היתה עלמה בלונדית שמנה ושפם בהיר קטן על שפתה העליונה. פיה היה תמיד פעור ומתוכו נשקפות שיניים גדולות לבנות; וכאשר הייתי אני מקלקלת את השורה, היתה דוחפתני ספק בחיבה, ספק ברצינות – מבלי להשתמש בשמשייתה; הפלייה זו גרמה לי מיד צרות: זו שמאחוריי, שהכינים היו שורצות בשערותיה, משכתני בצמתי הארוכה, משכה בסרט עד שהעניבה היפה הפכה לשני זנבות ארוכים סתם – מדולדלים; אחר-כך לקחה את שני הקצוות בשתי ידיה והחלה דופקת בי כמו בסוס: “דיו!” “דיו!” –

נעצתי בה עיניי והשתדלתי שרק זעם יהיה בהן, ואף לא שמץ של דמעה.

החול היה כבר עמוק, אם כי לא הגיע עדיין למצבו הדק והשחוק והנוזל-כמעט שאליו הוא מגיע בקיץ. בצידי הדרך עוד היו השבילים קשים במקצת, ואנחנו הלכנו סגורות בה, בוססות באמצע הדרך, כששמשייתה האדומה של המורה מנחה אותנו כדגל בראש השורה.

גדרות-השיטה סגרו עלינו משני צידי-הדרך ולא ראינו דבר מן הנעשה מעבר להן. ידעתי, שם כרמים נטועים, כרם שלנו, וכרמי שכנינו. הדרך החלה להיתלל ואנו שירכנו דרכנו ועלינו נושפות לראש הגבעה – מימין נמצא מחוז-חפצנו – הגענו: היו אלה מטעי-תות מן הימים אשר עסקו במושבה בגידול תולעי-משי – חלום המשי התנדף יחד עם התולעים ונשתיירו רק המטעים – היה זה מטע גדול שניראה היה לי כיער – העצים זה עתה החלו ללבלב, הפקעות נפתחו מיספר ימים לפני-כן והעלים היו עוד רכים ושקופים, ירקותם בהירה והשמש מסתננת דרכם ומזהיבתם – הענפים העירומים עוד למחצה היו רוויי מיץ והיוו סבך אפור-לבנבן – הענפים והעלים הרכים התערבבו והיוו מין רשת דקה של אור ירקרק-ומוזהב, והצל, שאינו צל אלא איזה שפך של אור ירקרק-זהבהב, מעורב בקרקע בהיר ונע ונד מתחת לרגליי – ואיני יודעת אם אני בשמיים או על פני האדמה או תלוייה בין אלה לאלה.

וכל זה זורם ונע בחמימות שאינה עדיין חום, וכתמים ורודים, סגולים, כחולים, פזורים על רקע זה, ואין אלה ילדות מקפצות בין העצים אלא מיני פרחים רכי-גוון, הנעים על גבעולים, ונמוגים ושוב מתרכזים בתוך האור הירקרק. והריח הוא של תותים, תות-זכר שפירותיו הדבוקים קרוב לעלים הם רק גדילי-אבקנים – ריח דק מן הדק, שאינו נבדל הרבה מריח העלים, והוא נמוג ואי-אפשר לתופסו. מתערב הוא ומתאים להפליא לאור הזהוב-הירוק עד שאיני יודעת להבדיל עוד בין צבע לריח…

הייתי שטה באור ובריח הזה, וחשתי שאני הולכת ונמוגה בתוכו – סל-האוכל נשמט ממני מבלי שארגיש – רגליי נשאוני מאליהן בין שורות העצים, ואני הולכת והופכת למשהו קל כנוצה, נישאת ברוח, האור הירוק נושר על פניי, על ידיי, חודר לעורי ואני מהלכת בו כמו במים כשכל חושיי ספוגים בהם – הלכתי או עפתי – ההרגשה היתה שיש לי כנפיים מרשרשות שקופות ירוקות-בהירות, הנושאות אותי כבדל-עשב, כנוצה שפרחה מקן-אנקורים, והעלים הרכים איתי ובתוכי, ואני שטה ביניהם כאחד מהם וכנפיים רכות לי כעלים… הרחקתי לכת או עוף – איני יודעת בדיוק – ופתאום נעלמו הכתמים הכחולים-הוורודים, הילדות-החברות, מן האופק, והיה רק רשרוש כנפיים דקות שקופות ככנפי צלצלים… איני יודעת כיצד הוחזרתי לעדר-הילדות… איני זוכרת כיצד באתי הביתה, נישאר רק הרשרוש וההרגשה שהייתי אי-פעם עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש…

*

נכתב: 1959 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905–1910 לערך. נדפס לראשונה בשם: “הטיול”, “גזית”, כרך י“ז, חוב' ז-י”ב, תשי“ט-תש”ך, דצמבר 1959 – מרץ 1960. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 121.