טרַך… טרַך…

שתי העיזים עמדו זו מול זו, התרחקו-מה ושבו לקפוץ אשה מול רעותה כשרגליהן הקדמיות באוויר וקרניהן נוקשות אלו באלו:

טרך… טרך…

“ימח-שמכן, ישלח הקדוש-ברוך-הוא שטן עליכן – " מגרגר שמעיא הזקן, ויוצא מתנדנד על שתי רגליו הדקות, שדופות רוחות-תימן. בידו האחת ה”נרגילה" ופיו דבוק לפי הצינור בהתמדה רבה, לבל תאבד, חלילה, נשיפת-בלבול אחת מן העשן הריחני היקר של ה“טומבַק”. בידו השנייה הוא אוסף רגבים מן החצר וזורקם בעיזים המתקוטטות.

“חי חי חי…” – גונח הוא מתוך הנאה, משלשל ידיו מתחת ל“ארבע כנפות” ומנגבן אי-שם – יתברך השם, העיזים חלב הן נותנות, מהן משקה ומאכל לכל המשפחה. והרשעים, הגויים, ימח-שמם, גם הם אינם כאן, בארץ-הבחירה. טול, לך ועשה כאוות נפשך. רק ה“שיכנז”, ימח-שמם, כגויים המה.

הנערה אשר “אחז” לו על אשתו בדיחה הישישה, הינה כעת אשה כהלכה. “הביאה” בן. שמנה, בעזרת-השם. וחלב-העיזים, שהיא שותה לרווייה, מחלחל דרך שדיה המלאים ישר לפיו של התינוק, הדומה לגור שחור, מפוטם ונוצץ. קמיע כחול מתנוסס לו על מצחו וגרעיני “אבני אודם” תפורים בשביסו הקטן והמזוהם.

משתלת חושחשים מורכבים מתנוססת לתפארה בלב החצר, מעשה ידי יחיה, הבן. בן גדול לו, לשמעיא, בגילה של אשתו הצעירה, ממש. עינו של שמעיא רעה בבנו זה. מנהג גויים נוהג הוא, מגלח פאת זקנו, משחק בבודבול ומטייל עם נערות-המושבה. אל אשת-אביו, היא אימו, שולח הוא מבטי-לעג, מבליט חזהו מתחת לגופייה הלבנה; שרירי-זרועותיו קופצים כעכברים כלואים מתחת לעור השחור והנוצץ מדי הניפו את המעדר.

אוף… ליל כבד היה לו, ליחיה, הלילה שעובר בתוך הצריף המהביל מריח התינוק ואולי מגופה של אימו-חורגתו, הצעירה. זקן אשמאי, את כספו של הבן לקח וקנה לו אשה זו, עמל שנה תמימה. והן גם הוא, הבן, עליו לקנות “אחת”.

אוף… הרגבים עפים כעורבים מתחת למעדרו. ואשה זו עם חלבה על פני התינוק-הגוש. לא, סוף לדבר! עוד הלילה יעזבם, יעזבנו את ה“תרח”, ניראה מה יעשה בלעדיו.

סוכות-השכונה הטילו צללים ארוכים ומעוקמים על פני ה“רחוב”, שכולו שלולית בימות הגשם. על הגגות שכן העוף, ובהמה ואדם הוכנסו לסוכת-נצרים, סוגר השער של קני-סוף ונקשר בחוט לביטחון בלילות.

יחיה הבן עלה וטפח מרוגז עצור, עיניו הקטנות, השעירות, לא ידעו מנוחה מתחת למצחו, ידיו ורגליו כבדו עליו מאוד, כאילו משכוהו מטה-מטה.

שטן… שטן… וכי אשם הוא, שזו מוטלת שם שרועה במיטה והגור לידה – כלבה, ימח-שמה! והזקן לקח את כספו. הרי שלו, שלו היא אשה צעירה זו לפי היושר. אהה, משפחת תימן! – חרק שן – לעזאזל! – ילך אל ה“שיכנז” על אפם וחמתם של אלה. כאן חלוצה ישא לו, ישא ולא יקנה.

ופתאום זזה הכלבה השמנה וחזה-החלב, חלב ודבש, ניגלה לעיניו. יחיה זינק מעל משכבו כקוף ישר אל מיטת אימו-חורגתו, הוריד את שתי ידיו הגרומות ישר על חזה, לש, צבט, היכה. זו התחילה פולטת צריחות של חיית-בר צעירה שנתפסה. קולותיה החדים התגוללו מעל לגגות העקומים, ובלבוש ובלי-לבוש, צנומים כקהל-רפאים, נהרו יושבי-השכונה אל הבית, שממנו עלו הקולות. בפתח הבית נתקלו באב המתנודד מפחד, כלולב שדוף, וחוסם את הדרך בפניהם. הבן הסורר פרץ לחלון, בידיים זריזות ניפצו לרסיסים וברח לעבר מושבת ה“שיכנז”…

*

נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1911–1921 לערך. נדפס לראשונה: “בוסתנאי” 7.12.1932. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 129.