רקע
אסתר ראב
האימהות של "אימהות עובדות"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

נפשו של אדם היא עולם רחב-ידיים, מלא נופים שונים ואקלימים מכל המינים – יריעה כבירה.

והביטוי הסארקסטי “ילדות שנייה” – יש בו גם צד אחר של המטבע, צד האמת: אדם מעלה את תקופת נעוריו, תקופת הסער והדחף – דווקא בסוף ימיו, כשמעיינותיו כאילו נידלו כולם והוא עומד עייף, עומד לסיים. והנה לפתע הוא מוצא מעיין אחד מן העבר שלא נידלה עדיין כלל, שהוא מבעבע, מלא חיות, שופע עוד חידוש וכוח. וכך קורה לאדם מבוגר שהוא עובר פתאום להווייה אחרת, להלך-נפש אחר. זהו כוחו של מעיין שלא נידלה, שכוסה באבק בצוק העיתים, במהומת החיים, בהלקאות גורל.

הרשו גם לי להעלות זכרונות מתקופה חשובה בחיי. אני רוצה לספר לדור צעיר-יותר על האימהות של “אימהות עובדות”, או יותר נכון על בנות עובדות שהיו אימהות לתנועתכן.

הבנות אשר היו באות אלינו מרוסיה בימים הרחוקים ההם – הן היו באות מרובנה ומברנוביץ, מקיוב, מגרודנה ומאודיסה, בנות הערים הגדולות היו מביאות איתן את טולסטוי ואת טורגנייב, את תרבות הגימנסיות הרוסיות; ובנות העיירות – את תרבות בית אבא היהודי, שלא היתה פחות שורשית ודשנת-ערכים מן הראשונה. הן היו באות לבנות-עור, מעודנות, ובלחייהן פרחי-אודם של ארץ צפונית – וכאן היינו כולנו ירוקים ממלריה. אבל לאט-לאט נעלמו השושנים, העור הלבן התקלף, ועור חדש, חום, קרם על לחייהן. הידיים כוסו שריטות ופצעים, והיבלות בכף-היד היו להן מעין תעודת עבודה, תעודת גאווה, ידיים שלא היו עליהן יבלות – לא היו כשרות.

פעמים רבות שאלתי אז את עצמי, אם גם אני הייתי יכולה לעזוב את בית-אבא החמים ולנדוד לארץ רחוקה, קשת אקלים וקשת תנאים. ולא שקטתי עד שעשיתי זאת גם אני, ולו באופן חלקי.

הן גרו יחדיו שתיים-שלוש בחדר ריק כמעט, שבלילה היו עכברים מרקדים בו. הן ישנו על מיטות קרשים ואכלו על שולחן עשוי ארגזי-נפט ריקים. הן דיברו רוסית. “ווי ראבוטאייטא?” (את עובדת?) – היו שואלות זו את זו ברטט.

זכור לי כיצד עברו עליהן חבלי קליטה ראשונים, כיצד היו תוהות שאין נחל, שאין יער, ושיירי המולדת הישנה עוד מפעפעים בנפשן. נקלטו בזכרוני שמות פרחים, שהיו מזכירות בגעגועים: לאנדיש, סיראן, פיאלקי. היו ביניהן בעלות נפש פיוטית, ואני זוכרת תיאורי יער וראשית-אביב ברוסיה, שהנחילו לי בנות אלה…

אבל לאט-לאט ניטשטשה המולדת הישנה והן התחילו להכות שורש. בפינות חדרן עמדו סלי הנצרים שהיו לוקחות איתן לעבודה, ובסל פת דלה או תפוזים. אבל העיניים היו לוהטות ומלאות ניצחון על כיבוש העבודה במזמרה ובראפיה ולפעמים גם בטורייה. הן נשאו בקירבן את חזון העתיד.

רבות מבין הבנות הללו כבר אינן, אבל רבות, שבנו מושבים וקיבוצים, עודן גזעים איתנים למשפחות מעונפות, יושבות על אדמתן מוקפות נכדים ונינים. על כל אלה נבנתה תנועתכן, אשר יצרה מוסדות ואשר ממנה יצאו שרות וחברות-כנסת ומשתפות פעולה ברוכה בכל ענפי החיים שבמדינה.


*

נכתב: 1964. נדפס לראשונה: “דבר הפועלת”, שנה ל, חוב' 8, אוגוסט 1964, אלול תשכ"ד. אלה דברי אסתר ראב, במסיבה לכבוד ספרה “שירי אסתר ראב”, שנערכה במועדון “מאשה פרי” בתל-אביב, ב-13.3.1964.

המלצות קוראים
תגיות