אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת

אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –

וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי-שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –

אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מֵתָנֶה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –

בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –

לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת-יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –

אסתר

*

נכתב: שלהי קיץ 1913, בדגניה, וזו גם תקופת ההתרחשות. מכתב ללא תאריך מאסתר ראב בדגניה ללורת (לורט) פסקל בפתח-תקווה, המתאר את נסיעתה ברכבת של אסתר, כניראה מתחנת עפולה, דרך בית-שאן, לצמח, שהיתה גם תחנתה של דגניה. מאחר והמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. מועד כתיבתו נקבע לפי בואה של אסתר לדגניה בשלהי קיץ 1913, ראשית שנת תרע"ד. על הדף המקופל חוזר השם: Laurette. דיו חום עתיק והנייר כבר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. הוא נמצא מקופל במעטפה קטנה, כשל כרטיס-ברכה, ובה גם מכתבים ופתקים של לורט, כולם בצרפתית, כניראה מתקופות שונות. וכן מכתב של אחותה הצעירה בלאנש מפריס לאביהן, מתאריך ה-6.6.1921.

לורט (לורת) פסקל 1895–1923, היתה בתו של פרץ פסקל מפתח-תקווה, נולדה בג' אלול תרנ“ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות. לורט ביקרה בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917. לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ”ד, 1923. בין הסיבות להתאבדותה מונים בפתח-תקווה את היחסים הגרועים ששררו בין הוריה. אימה מרים היתה בתו של אליעזר רוקח הידוע. פרץ פסקל חי שנים רבות בגלוי עם המורה רחל איכילוב, שנותרה רווקה כל ימיה. אסתר הקדישה ללורט ולשושנה בוגן את השיר “לאחיותיי העניות, הנסערות” שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ“ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה “קמשונים” (1930). בחודש אלול תרפ”ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקווה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, “ללורת”, שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך “אסתר ראב / כל השירים” (זמורה, ביתן, 1988). ר' על לורט ב“אסתר ראב, בין אתמול והיום – הדרך קצרה וארוכה”, “דבר הפועלת” 3–4, 1974, כניראה מאת רבקה כצנלסון.