עצי-השקדים פרחו ביום, אבל הם פרחו גם בלילה, ביום ראו כל פרח: פריט, פריט של פלא, אין אחד דומה למשנהו, יש כפתורים סגורים, סגורים כביצים קטנות, מוארכות, חציין לבנות חציין ורודות, אין אחת דומה לשנייה. יש גדולות ויש קטנות ויש בינוניות, אחת החלה כבר להיפתח ושולחת לשון ענוגה לתוך אוויר העולם, השנייה עגולה וסגורה בחומרה רבה – ואחת חצייה כבר פרח עם שניים-שלושה עלים בודדים, מקופלים עדיין, וכך העץ כולו לבוש מין שמלת-חג, מזומזם מדבורים ומוצף-ריח שחציו ריכפה, חציו ריח שקד מר.

השמלות האלה יוצאות במחול שורות-שורות והאדמה האדמדמת נשקפת מביניהן, רוקדות הן וגם נחות כנתחי שמחה וחג חד-פעמי בשנה, חג שזמנו שבועיים, שבוע אחרון של שבט וראשון של אדר. אדם כי יתעה בין שורות אלה תאחז אותו סחרחורת קלה, תרים רגליו מעל האדמה כטפח ולא יותר, והוא נישא על פני הרים וגבעות והלבן והוורוד ממלאים את עיניו ומלהלהים ובוחשים בנפשו כאילו היתה אגם רדום עד עתה, את יומו כבר לא יגמור באכילה ובשתייה ובשיחה עם עמיתיו כרגיל – אלא ישא איזה דופק פנימי, כאילו נוסף לו איזה עורק חדש בליבו – כפתורי-הפרחים רוקדים לפני עיניו, גם לפני הירדמו בלילה רואה הוא מטר נקודות ורודות לבנות מרצדות לפני עיניו, השינה בורחת בין השורות החגיגיות של העצים הלבנים על פני האדמה האדמדמת.

ליל-ירח, דממה ורחשים. האור זולף, כמו חומר על העצים, דומה לערפל שקוף, ונע ומעמיק ומדלל את הלבן לפי חוקים שאינם חוקי-ראיה.

ידידי קצר ואיתן וכולו רעש-מעש, אם זו עבודה, אם זו שירה ואפילו בזיוף קל, אבל עשוייה ביסודיות וברצינות וכל מלה מודגשת בה, וגם נרקדת בה ונרקדת ברמ"ח איברים ובהבעת-פנים של פולחן. הוא יסודי ומשעמם קצת. יש לו פרינציפים, פרינציפים שאין להזיזם, וקשה להוציאו ממסגרתו, ואני – כולי זיגזגים, זניקות אל הבלתי-ידוע, בהתלהבות שאיני יודעת מקורה, אבל אני יודעת שעליי להישמע להן, כי זאת אני, הממשית, הלא כל כך טובה ושקטה.

“אני רוצה לראות את כרמי-השקדים הפורחים לאור-הירח,” אני מבארת לו: "אני רוצה לראות את הפקעות בהיפתחן – "

הוא מביט עליי רגע במבט קפוא, שמתחתיו יש אי-רצון וגם משהו לעג.

“טוב,” אומרת אני, "אני סתם רוצה לראות כיצד אור-הירח נשפך, על הלבן הערפילי שהוא כולו תסיסה וצמיחה ואוצר פרי עתיד, שהוא עצם ההתהוות, כמו עובר במעי-אימו – "

כאן הוא פותח את עיניו והן יפות, ומתוכן נשקף אליי משהו חמים ומרטיט – עד למעמקים – “כן,” הוא אומר, “נלך הערב, אפגשך ליד הבריכה שעל יד שטרייט.”

והוא בא – הכל היה מאופק ושקט מאוד מלבד קירקור הצפרדעים מן הביצה שבא באשד כתמיד, והגדיל את השלווה שריחפה בתוך אור הירח המלא; הברושים עמדו כלהבות שחורות, קפואות מסביב. המשכנו בשביל במורד-הגבעה, הלוך וצעוד, כאילו אנו שטים ולא הולכים, האדמה מכוסה סביונים וריחם קצת שנפי ומתוק – אבל – אני אל הכרמים, ואנו צועדים והנה שטח כרמי-השקד לפנינו, משהו לבן, בכתמים כחולים-ורודים, לאור ירח שקוף – שניתך בכתמי חלב שמיימי – אין אתה רואה פרחים, רק שבילים כהים בין גושים לבנים, אפורים, כחולים, מלהלהים בצבעים דימיוניים, שאינם צבע, אלא גושי תחושות וכמיהות – ציור מופשט אם ישנו, הרי שם הוא נוצר.

“יודעת את? זה הכל יפה, נפלא,” אומר ידידי, “אבל אין זה מונע מאיתנו לראות כל זה בישיבה על תל-העפר שכאן, אני עייף מן הטורייה.”

ואנו מתיישבים על תל-העפר התחוח, הוא בטוז’ורקה שעולה בצווארונה הזקוף עד לפניו – ואני בפלרינה, מין עטיפה עגולה היורדת מן הכתפיים עד לקרסוליים, עשוייה בד-צמר; הטל מתחיל לרדת, ונותן ניחוח לח.

ישבנו כמה רגעים, ואני שקעתי כאילו בחלום ולפתע התעוררתי: שלוש דמויות הקיפו אותנו כשלושה ברושים שחורים – אבל רעים וזוממים ופעילים, בידיהם אלות – והם מכים בנו: קפצנו ועמדנו על רגלינו, כשידידי מגן עליי – בשתי זרועותיו הוא מקיף את הפלרינה שלי, ואני בתוכה והמכות מחליקות מעליי, אלא שהוא זקוף עליי, וגלוי, והנבוטים יורדים על ראשו בצליל, ועל כתפיו הקשות, בחבטה עמומה, ומרעידות אותי – ואני גולשת מתוך הפלרינה, פשוט משמיטה אותה מעליי, והיא נישארת בידי אחד התוקפים אשר רצה לאחוז בי, – ונמלטת ברגל ארוכה ושלוחה. הריצה היתה טבעית אצלי, לא מתוך תרגילי ספורט, שלא היו קיימים לבנות, אלא ריצה מתוך הנאה; גמאתי את הקרקע, וממש בין כמה רגעים הייתי ליד הבריכה – שם עמדתי לנשום אוויר – והנה ידידי הולך וקרב ומוחה בידיו את ראשו – כשהיה לידי נתגלה סדק הגון בעור-הראש, ששתת דם.

העזתיים – אלה שהקימו מחנה אוהלים ליד המושבה, מדי פעם בגבור הבצורת בנגב יורדים אלינו – לעבודה, לשוד ולשליחת יד בפרי עמלנו; מיהרנו לבית החובש והערנו אותו. הוא חבש את הפצע. אני ליוויתי את ידידי לביתו, והוא נתן לי את אקדחו כ“שומר”. לחצתי את החגורה למותניי, והלכתי בתוך אור-ירח זולף הביתה.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך. נדפס לראשונה: “מעריב”, 26.9.1973. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 126.

“הבריכה שעל יד שטרייט” נמצאת עד היום בגן שברחוב רוטשילד למעלה, ליד קופת-חולים. יסוד לסיפור, שניראה קצת דימיוני, מצוי אולי בשמועה שסופרה במושבה על כך שידידה של אסתר, אברהם איכר, הוכה לילה אחד בידי אחיה, שהתחפשו לערבים, כאשר יצא לטייל עימה; הם התנגדו לכך שאחותם תצא עם “פועל”!