רקע
אסתר ראב
ביקתה בפרדס
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

איש לא ידע מתי באו השלושה. פתאום היו שם. כעדת סנוניות בונות-קן: מנקים, מתקנים, מסתובבים הלוך-ושוב – השער הכבד סובב בחריקה על ציריו הישנים והם יוצאים ובאים, כל אחד כפיפת-אשפה בידו, מריקים וחוזרים. וכך ימים שלמים.

הביקתה עמדה בתוך פרדס ישן, סבוך ועזוב-למחצה, ביקתה זו היתה מחסן מימי ה“ברון”, אחד הבניינים הטיפוסיים שבנו פקידיו בזמנם; היו אלה קירות בנויים אבני-חול ספוגיות ועליהם גג רעפים אדומים היורד בכובד על הבניין שקירותיו קשורים מוטות-ברזל בפנים המתקשרים מבחוץ בארבעת פינותיו על-ידי פסים שצורת S לאטינית להם.

אילו היה מי מן הצד מתבונן בחבורה הקטנה היה בא בוודאי לידי תמיהה: כיצד התחברו אלה לחבר אחד, אבל שלא כציפורים הם בני-אדם; שציפורים מתחברות רק לבנות-מינן וסוגן ואילו בני-אדם עשויים ברואים מברואים שונים.

מאיר – עמוד-התווך של החבורה: רחב-כתפיים ומצחו מצח-רבנים גדל-סדן ורב-בליטות, היה מהלך כמלח וכל דריכה מדריכת רגליו היתה לה משמעות וטעם, כל תנועה שלו קצובה ומודגשת ורק עיניו עיני-ילד זהובות. לעומתו יענק’לה הקטן מפזז היה, עגול וגוץ עם עיניים בולטות כלשהו. מכרכר היה לכל תנועה מתנועותיו של מאיר. וחוזר עליה בדיוק, אבל בפירפור אברים עגולים ומדובללים במקצת. היתה מן ההשלמה בין השניים כאילו האחד לש בחומר והשני מתיז אותו – אבל תלויים היו זה בזה ושניהם יחד מהווים חטיבה אחת מיוחדת.

השלישית היתה יעל. חשיבותה של נערה ראשית-כל בחיצוניותה. אבל ביחס ליעל לא ידע איש לומר אם יפה היא: קטנה שמנמונת עם רעמת שיער ערמוני שמתחתיו נשקפו עיניים אפורות ותמהות. כשהיו הבחורים מדברים בה שלא בפניה, היו אומרים “יעלת חן”, ואחרים צחקו: “עגולה”, פוטבול ממש. יעל לא ידעה מכל זאת. לא ידעה גם הרבה מהו מראה חיצוניותה ומה הרושם שמראה זה עושה על הסובב אותה. עיניה היו פקוחות-פקוחות ואוזניה קשובות מאוד וכולה מעין ספוג קולט. היתה זאת מלאכת-קליטה שהעסיקה את כולה, מלאכה רבת-עניין: החי, הצומח, האדם וערכיו, הכל היה חדש, טרי ומצודד בלי גבול.

במבט ראשון קשה היה להבחין מה מאחד את השלושה. שונים היו זה מזה בתכלית, אך בני דור אחד היו, צעירים היו והגורל אינה להם שבדורם קמה ונישאה באוויר אותה דת אשר קולה היה כקול אלוהים מהלך על פני מים רבים, מעין סימפוניה אדירה מכה גלים ושובה לבבות וחיים צעירים בכל אשר תגיע, והשלושה נתערבלו בה כל אחד מפינתו: שני הנערים מן העיירה שבגלות, והנערה ממושבתה בארץ. לא היה הבדל ביניהם ביחס לדת זו. היה זה צו שנחתם בבשרם וברוחם. חזק היה הגל אשר הציף אותם, ושלא בידיעתם ושלא ברצונם נחפנו יחדיו כגרעינים זרועים ברוח בידי אחד גדול נצחי.

יעל היתה מתרפקת על סיפורי הראשונים, כמהה בכל נפשה למנה אחת של “ראשית” בחייה. והנה עלה גל של שוחרי-ראשית, באו בחולצות-תלמידים, נטולי-כל – והיא הצטרפה אליהם באופן טבעי ופשוט, בשמלת-הבד הלבנה וברגליה היחפות והשמנמנות הלכה איתם.

מקרוב לא היו הדברים פשוטים כל-עיקר. רעב כבד ירד על הארץ. הצבא התורכי שדד את הכל. מחבל ועד שק ועד חורשות האלונים אשר היו דובבים על פאר בן אלפי שנים. רק מוץ השאיר אחריו, כי את הגרעינים היו אנשי-הצבא בולעים בלהיטות, כמו שהם, ללא טחינה וללא אפייה, כאילו היו אלה ענבים. והנה הוכתה הארץ עוד מכה אחת: ארבה כבד ירד עליה וכירסם בה כל ירק. שטחים-שטחים השתרעו הפרדסים המכורסמים ומעין אפרורית צהובה השתפכה לתוך הנוף במקום ירקו העליז. עצבות גדולה עלתה מפרדסים אלה, מחכים היו להרבה ידיים שישחררון מן המוות הרובץ עליהם ומעכב צמיחתם.

בתחילה היו זרות וקור נושבים מן הקירות העבים של הביקתה. השלושה היו מתהלכים בחדרים-המחסנים שחלונות קטנים מסורגים קרועים להם לתוך סבך הפרדס. משהו הילך אימים עליהם. ובלילה הראשון, כשסידרה יעל את שמיכתה על הקרשים, נצבט בה הלב. החדר היה ריק. על ארגז בפינה עמד פרימוס ועל ידו שקית קמח ושני בקבוקי-שמן.

הקירות היו עבים מאוד והיו לוחצים על השלושה בכובדם. אך לאט-לאט התחממו כאילו בהבל-פיהם, בקולותיהם – וקילוחי חייהם של השלושה כאילו חדרו לתוך האבנים הישנות וחיממו אותן. חוטים נעלמים החלו מתרקמים ביניהם ובין קירות אלה. ויום אחד, מבלי שידעו כיצד היה הדבר, היה המחסן הישן מאהיל על חייהם, והיה לבית שחוזרים אליו שמחים למצוא אותו במקומו.

היתה זו קונכייה מלאה חיים ועסק רב, אור היה מנצנץ בחלונות הקטנים ורומז על השלושה עד למרחוק. במושבה החלו מדברים בהם, ובמיטבח הפועלים החלו מתלקטים סביבם, והחיים דבקו בהם שיכבה אחר שיכבה, כאשר תדבק אדמה בגרעין זרעים. החלו מבקרים אצלם, תחילה בהיסוס ואחר-כך ברצון, ובסוף – בהרגשת חווייה. החדרים נתמלאו חיים צעירים ואלה שלחו קרניים החוצה אל המושבה, אל ה“מיטבח” ואל הדרכים המובילות לעבודה.

בבוקר היה מאיר נוגע קלות בשכמם והם היו קמים ויוצאים לעבודה. היה זה החלק היפה ביותר של יומם הארוך והמפרך. הלב קל והרגל מהדהדת בכביש. הראש נישא בשמש וברוח ושלושתם צועדים על בהונות רגליהם כשהסל מיטלטל על הזרוע ובסל פת קצובה ומעט זיתים.


בוקר אחד פגשה יעל את עודד, היא ראתה אותו לפני-כן במיטבח-הפועלים. היו אלה ימים קשים למיטבח, ללא קמח ולחם, ועודד דיבר וגם קיים – והשיג לחם. והנה עתה עמד לפניה.

"אני עודד – " אמר לה.

היה זה בחור קטן ומוצק שעיניו נטולות כל “עצב יהודי”. הן היו פשוטות ומחייכות ודבריו יצאו מפיו בלי כל הדגשה יתירה. אך תחת לכל זה חילחלה רעננות ותסס שכל גמיש ומאיר.

“מה יש לך בסלך, יעל? הבה ניראה.” הוא משך אליו את הסל שעל זרועה והציץ לתוכו, “וזה הכל?” חייך לעומתה.

“וכי מה רצית למצוא, אווז צלוי?” ענתה יעל בצחוק.

“הממ…” בלי דברים פישפש בסלו, הוציא מלפפון גדול וזרק אותו לסלה.

"לא רוצה, לא רוצה – " גוננה יעל בידיה השמנמנות על סלה. אך המלפפון כבר היה בסל, ועודד – ממנה והלאה, מרחיב צעדיו ונוטה לשביל צדדי. יעל ליוותה אותו בעיניה הרוגעות וחייכה.

הענפים הלחים מטל-הלילה היו מתמתחים בלתי-שבירים כמטילי-גומי שהתקלקלו בשמש. המזמרה היתה ישנה ולעסה את הענפים בקושי. אך בגבור החום נתייבשו הענפים ונעשו שבירים יותר. יעל היתה שוברת אותם על להב המזמרה בתנועה זריזה אחת, וכך היו נקצצים-למחצה ונשברים-למחצה. זה הגביר את קצב עבודתה והיא היתה הולכת ומשתכרת מקצב זה. הידיים קופצות, המזמרה טורפת, ולפניה ענפים-ענפים-ענפים. הכל יבש וחורק ועליה עוד לשחרר עצים רבים, כאילו עליה בלבד הוטל לשחררם מן המעמסה המתה. ברגע זה היתה מתפללת שיהיה לה עוד זוג ידיים. רק חמישה-עשר עצים עשתה אבל נקיים הם וכאילו מסורקים. כעת עליהם להתאמץ ולהצמיח ליבלוב חדש.

בצהריים ישבו בצוותא בצל הדחוס של עץ-התות: יחיה, משה הארוך וחיק’ה, זו הצחקנית שצחוקה מרובה על דיבורה ושיניה בולטות ומוסיפות לה לוויית-חן. ריח עצי-ההדר שדבק בהם התערב עם ריח עורם החרוך בשמש. ידיהם היו שרוטות בענפים וקוצים, ואצבעותיהם היו נתונות בתחבושות מלוכלכות. יעל הוציאה את המלפפון הגדול, שנתן לה עודד, קלפה אותו לאיטה וחתכה ממנו פרוסה-פרוסה לכל המסובין. עיניה עברו מן האחד לשני ופתאום נתברר לה שכאן מקומה, שאלה הם אחיה, אלה השרוטים והמיוזעים אחיה הם במובן ידוע יותר מן האחים אשר עזבה בבית אביה.

עם ערב סרה לחלקה שעציה כבר נגזמו והושקו. בולשת היתה בין הענפים – עלים זעירים החלו מבצבצים וניצתם הרכה מרטיטה ברוח הערב.


מיטבח-הפועלים היה מלא מפה-אל-פה. ישבו על אדני החלונות, על הרצפה, כשהגב נשען בקיר, על ספסלים כבדים וישנים, ראשים מראשים שונים: תימנים שחומים מקורזלי-פיאות; ראשים זהובי-בלורית, מצחים מקומרים ומצחים צרים זרועי שיער שחור שמתחתם מציצות עיני תגרים ערומים, וראשים של יהודיות כשרות מן העיירה שבאו לפתור כאן במיטבח זה את פתרון עמן.

ליעל נידמה היה שמשהו עתיק-יומין עד למאוד מרחף כאן באוויר, משהו מעורב מפרקי ישעיהו, משירי רבי יהודה הלוי ומלחש שפתי סבתא שלה בשעת “שמונה-עשרה”, מעין ערפל הזייה הטבוע בדמה; ועל כל זה צף כתמיד אותו זקן שבחלום, שני לוחות-הברית בידיו ומראשו השב יוצאות שתי קרני-אור. היה זה מראה שחציו חלום וחציו זיכרון רחוק. מצב-רוח מעין זה היה תוקף אותה ב“ימים הנוראים”, עת החזנים היו מתחילים לייבב מעמקי איזה עצב נעלם. ועל כל זה היה מצב-רוח זר לה וביקשה לנער אותו מעליה, אך לשווא.

“חברים!” – היה זה יהושע שפתח בתולדות העם, סקר תקופות, גישר גשרים, וליעל נידמה היה שעל הבימה עומד גילגולו של אותו זקן עם הלוחות. ומבלי משים ונגד רצונה נאספה תחת כנפיו ונצטנפה צנפה את עם הציבור הזה.

אחריו קם עודד. קולו ודבריו היו מתחום יום-יום: תקציב, קמח, עבודה. משהו עליז וחסר-דאגה עלה דווקא מן הדאגה הגדולה של חוסר-לחם, ואף זה היה שובה את הלב כשיר-לכת של צועדים על פני כביש ישר ולבן.

יעל התחמקה מן המיטבח ויצאה לחצר. ישבה לה בחול תחת האוקליפטוס, כשדליה אחת מדובללת שלו חובטת לה רכות על לחיה. כוכב גדול היה תלוי בין הענפים ולילה רחב-כנפיים עטף פרדסים, שדות וגיאיות מלאים סוף מרשרש. לילה השתרע על עמקים רחבים, התגולל יריעות-יריעות עד להרי-יהודה השקופים, הסוגרים על האופק.

במיקשה עזובה על הגבול פתחו תנים באקורד קצר ורב-תוכן, יעל התרפקה עליו כעל זמר חרישי מוכר. אדמות-הבור כבר ספגו את טללי הלילה והחלו מטפטפים את המור המתוק-מפולפל שלהם. יעל ניטלטלה בזרועות הלילה המוכר, האבהי, כבתוך ערסל רך. היא היתה חלק ממנו – כגרגיר-חול, עלה לח מטל.

בדרכם היתה נילווה אליהם יהושע. הוא הלך לצידה ודיבר בקולו העמוק. אך היא לא שמעה. כאן, בתוך הליל, כאילו נתכווץ והיה בטל ומבוטל; כל שליטה לא היתה לו עליה. והיא הרחיבה צעדיה בתוך החול הקריר.

*

העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה. האיכרים, כלתה הפרוטה מכיסם ולא יכלו להעסיק את הפועלים. יש שהיו יוצאים בעצמם לעבודת הגיזום, ויש שהיו מזניחים את הפרדס לגמרי.

בחדרה של יעל עוד עמדו בקבוקי שמן אחדים ושקית אפונה, אבל היתה זאת הרזרבה האחרונה.

פני מאיר היו קודרים – בלילה היה גונח ומתהפך על משכבו. תוך נים-ולא-נים היה עולה נוף ילדותו – הנהר השקט, גנים כבדי-פרי ואווזות רועות באחו, הנה אימו מטגנת גלדי שומן.

הוא היה רעב במקצת, וגם חש במציאותה של יעל מעבר למחיצה. זה חודשים שהם גרים תחת קורת גג אחד – ועדיין לא נתרחש כל נס. לוטפת היתה לפעמים את שערותיו או נושקת לו קלות על מצחו – וזה הכל. אין הוא מבין אותה – והן הוא הביאה הנה וזה שנים שהם נפגשים, שחיכה לזאת. והנה זו מתהלכת כבתוך חלום, כאחת כוהנת שכל הסובבים אותה סוגדים לה.

יענקלה הלך הלוך ורזה, והחולצות שלו היו תלויות לו על גבו כאילו שייכות היו למישהו אחר, גדול ממנו. עיניו הבוטות כוסו בדוק ותנועותיו היו קפצניות יותר אבל לעיתים היה הולך למושבה לשעות רבות ואיש לא ידע היכן הוא.

יום אחד הגיע מכתב באחריות מאמריקה עבורו. יעל היתה באותו יום בבית. היא חתמה על הקבלה שהביא נושא-המכתבים, ובערב מסרה לו את המכתב. הוא התאדם כולו ונבוך מאוד, והיא לא הבינה דבר. ידעה שקרובים לו בחוץ-לארץ, ותו לא.


ימי העבודה כלו ופחתו, וראשית כל עבור הבחורות, ויעל נישארה בבית. היתה כובסת את חולצות הבחורים ואת מכנסי העבודה הכבדים.

בלילה היתה חריקת קרשי המיטה מעוררת את יעל. במצחו הרבני של מאיר נחרש קמט ראשון – אך הוא הוסיף להניע כתפיו הרחבות כמלח החותר בתוך סערה. ילדות רבה היתה נשקפת מעיניו הצהבהבות, וכשתקפו עליו ההרהורים, היה קם, רוקע ברגליו בקרקע ויוצא במחול.

איש לא יכל לעמוד בפניו בשעת מחול. אחד-אחד נסחפו איתו בהתלהבותו – והשירים החסידיים השתפכו על פני הפרדס העזוב.

היו שם עודד ויהושע ומנחם. מנחם עמד להצטרף לקבוצתם, והם לא ידעו מדוע קיבלוהו. עודד ויהושע ובת-שבע ביקרו תכופות בחושה – בת-שבע היתה נערה עגלגלת אשר צחוקה מרובה מדיבורה, ולשונה נדחקת לה תוך צחוק ברווח שבין שיניה הקדמיות הגדולות, ומוסיפה לה חן רוסי מיוחד. איש לא שם לב אליה במיוחד, אך בחברתה, מין שאננות קלה היתה שופעת ממנה.


*

נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ וסתיו 1915 לערך. הסיפור נדפס לראשונה: “דורות” שנה ראשונה, גל' ה:5, 20.10.1949, כ“ז תשרי תש”י. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 137.

מהשורה המתחילה במילים: “העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה,” ועד לסוף, זוהי תוספת שנמצאה בכתב-היד המקורי של הסיפור, אך לא נכללה בנוסח שנדפס לראשונה ב-1949. ישנם עוד שלושה דפי טיוטה שנייה, אף הם, על פי חומריותם, מאותה תקופה: ראשית שנות ה-30 לערך.

יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. “אותה דת” היא “דת העבודה” מיסודו של א.ד. גורדון. בסוף שנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה אסתר ראב, והיא כבת עשרים, מדגניה לבית-הוריה בפתח-תקווה, וזאת לאחר ששכבה תקופת זמן, בקיץ 1914, חולה במאלאריה, בבית-החולים בטבריה. בכך נסתיים ה“מרד” של בת-האיכרים, שהושפעה מרעיונותיהם של צעירי העלייה השנייה והלכה אחריהם, בקוממה עליה את דעת הקהל במושבה.

בתקופת הארבה, אביב 1915, שהתה אסתר ראב, לפי עדותה, בפתח-תקווה. בקיץ 1915, לאחר מכת הארבה, כאשר המצב בבית-ההורים היה קשה, וכל פה נוסף להאכלה היה מעמסה, הלכה אסתר לנס-ציונה, יחד עם אברהם איכר ופועל בשם ברניצקי, לעבוד בפרדס הברון. הם שהו בנס-ציונה כל אותו קיץ, ואכלו במיטבח הפועלים, עד שאפס האוכל. הבחורים הביאו דורה, ואסתר הביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה ניזונו. איתם יחד עבד, וגם שמר – מרדכי אלדד, שהיה ידידו של לואידור. ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה אסתר ראב לראובן שהם, בפברואר 1972, היא כותבת:


בתקופה זו [קיץ 1915] אני מתחברת לעוד שלושה בחורים שהאחד ביניהם הוא ידידי ואנו הולכים לנס-ציונה ומייסדים קבוצה, בתוך “פרדס הברון” עומדת ביקתה – ואנחנו משפצים אותה וחיים בה חיי קומונה – אני מבשלת מכבסת וגם עובדת בחוץ – בזמירת-ענפים יבשים לאחר הארבה אשר כירסם את הארץ.

ימים יפים היו אלה – הייתי מלאה אמונה ותום – והייתי מלכה לשלושת גברים צעירים ונאים: “ממני ראו וכן עשו,” הייתי רגילה להיות אוטוריטה לאחים שלי הצעירים ממני – וכן הייתי גם כאן, בתוספת האידאל והסוציאליזם המתגשם בחיי יום יום – כשאני מביטה אחורנית אני חושבת שזו היתה נקודת-שיא בחיי הרוחניים.

היה גם פיוט בפרדס הישן, שהיתה בו באר ערבית ישנה – ואני הייתי שואבת מים ממנה – בדלי קשור בחבל – ופעם כמעט ונפלתי לתוך הבאר – כשסיפרתי בערב את הדבר לחבריי עמדו דמעות בעיניהם.

המלחמה גרמה להתבגרותי המזורזת בכל הכיוונים רק לא בתור אשה להפתעתי – עתה כשאני חושבת על הימים ההם – רק בזה חסר היה לי ביטחון וכושר החלטה – וכאן אולי הליקוי של הפרדת המינים שאבי הקפיד עליו כל-כך, ושהכניס בי פחד גדול – כמוני היו אז רבות מבנות העלייה השנייה (אבל לא מבנות הארץ אשר היו מתחתנות בנות שמונה-עשרה) אולי יש השלכה לדבר זה עד היום על חיי.

המלצות קוראים
תגיות