רקע
אסתר ראב
גן שחרב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

נעליה היו משומשות בצד אחד כלפי חוץ, שני העקבים שחוקים היו באותו צד לגמרי: ודאי גרמו לזה רגליה העקומות, שצורת פרסה להן. הגרביים היו גסים והיוו קמטים על הרגל. השמלה התחתונה, מצמר אדום, היתה נשקפת מתחת לעליונה מחוסרת-הגוון. פניה היו יבשות, עם עיני-תכלת מימיות. העור השזוף צפד לעצמות, וכן היו ידיה – נוקשות וגרמיות, וטבעת-קידושין של כסף שקועה עמוק בבשרה: ידי איכרה היו אלו, משומשות מרוב עבודה. כולה אמרה נוקשות של אבן הנתונה לרוחות ושטף-גשמים.

בביירות העיר החלו חייה עם בעלה, הסוחר האמיד, סוחר פירות: ירוקים ויבשים כאחד – מטיבם ושיפעם של הלבנון ודמשק הקרובה. האשה החרוצה, לא טמנה ידה בצלחת: שק מישמשים כי יעבש – ידיה היו מלקטות את הפירות המקולקלים מתוך הטובים, מייבשת, מאווררת. הצימוקים ששולח בהם רזון, היתה טובלת בשמן, עד שטפחו והתנוצצו כחרוזי-ענבר אלה, שלצווארי היפהפיות העדינות. ידוע-ידעה להבחין בין מיני האגוז והשקד השונים, ואת תמרי ארם-נהריים היתה משרה ברוטב ומיצים שונים עד שהיו צפים בתוך כדיהם כבתוך דבש צהוב וכבד-ריח. ידיה נתונות תמיד בשקים: בוררת, בוחשת, מריחה. בנים שניים באו לה בהיסח-הדעת כמעט; זמן-מה היתה מתלבטת בין השקים כשכרסה התפוחה לפניה, ומביטנה כאילו קפצו ישר לבין השקים, שני גורים בהירי-שיער. היו מתגוללים בין שקי המישמש והשזיפים. רעו להם בפירות כעגלים קטנים, הלכו ותפחו, הלכו וגדלו. הקטנים רעו להם בכרם-החנות והאבות הלכו מחיל-אל-חיל, סחרם פרץ וירבה מאוד, ושטרות הכסף הלכו ונצטברו.

לפתע נסתבכו אי-שם שבילי-עולם – והמלחמה הלכה וקרבה אליהם. מלכתחילה היתה כרעם רחוק מתגלגל, אך לאט-לאט הלכה וקרבה יותר ויותר; דרכי-דמשק נתמלאו חילות-תורכיה, ואף של אשכנז הרחוקה, הפירות הטובים הלכו אל פיות הצבא העורך קרבות – הלכו חינם, אין-כסף. ובני-האדם השלווים גורשו מגן-עדנם, מן המחסן המלא כל טוב בעוד תפוחם תקוע להם בגרונם… ולאט-לאט נוקו השיניים, עם אוזלת הכסף אזל גם המעשה, ואחת גמרו – לעזוב את העיר שבה חיו שנים רבות ולעלות לארץ-ישראל.

ובני ארץ-ישראל היו נוטעים אז פרדסים, חופרים בארות ומשקים במימיהן את העצים – פירות וגן היינו הך, גן נושא פרי; ידיה הגרומות של האשה השתוקקו לבחוש בפרי. נטעו להם האנשים פרדס באדמת-חמרה טובה שבאחת המושבות הגדולות, שאחינו בני-ישראל פרצו ורבו בה וראו ברכה במעשה ידיהם. העצים אשר נטע הזוג גדלו: הדרים קטני-קומה, אך עקשנים ורעננים, ובשנה הרביעית כוסו פירות גדולים וירוקים שהלכו והזהיבו. האשה עברה מעץ לעץ, ובידיה הגרומות הלכה הלוך ומשש, הלוך ולטף את הפירות הגדולים והמחוספסים, הלוך וספור פריו של כל עץ; ניקתה במטלית את הכנימה השחורה מעל הפירות, הפרידה במקום שענפים היו לוחצים על הפרי ופוצעים בו. הפרדס בהבשילו הפיץ ריח כמחסן-הפירות ההוא בשעתו, וגן-העדן החדש הוסיף ענף על ענף, צמח וגדל, וידיה של האשה עושות בו ושולטות בתנובתו כאז, במחסן שלה.

אך התנובה שהיתה נשלחת למרחקים ומביאה תמורתה זהב – הנה מושלכת עתה ערימות, ערימות, בצידי הדרכים, וערבים בלואים באים בגמליהם וחמוריהם וקונים אותם בכמה פרוטות. את הבהמה והעוף יפטמו בפרי-הדר זה, כי סגר הים על הארץ הקטנה – והיא נחנקת תחת שפע פירות הזהב, ולחם אין, אין לחם ליהודה הנטועה!

המשפחה הקטנה אף היא כבר אוכלת תפוזים במקום לחם. האיש יטול לו סל, ימלאהו לימונים וירד השוקה למוכרם, ותמורתם יביא קומץ קמח הדומה לגבס אפור ותפל; והאשה תולשת עלי חובזה (חלמית) בצידי-הגדרות ובמורדות השלוליות, מבשלת, רוקחת וצולה פטריות אשר תאספן בוואדי הקרוב – מטעמי-המלחמה הם. לא יתבייש עתה גם האמיד באחינו להעלותם על שולחנו.

עברה עוד שנת-מלחמה, שנה ארוכה וכבדה. אזלו שטרות-הכסף התורכיים, הקטנים והחשובים, אחד, אחד; המשפחה עברה לגור בצריף-קרשים ישן-נושן בפרדס, כדי לקמץ את שכר-הדירה במושבה המיושבת קציני-צבא לרוב. והעצים טיפוחי ידיהם רעו להם בבדידותם, ועשבי-השדה וכמהין היו מאכלם. וכשהאיש היה קם לתפילת-שחרית, כיוון פניו מזרחה לצד ירושלים הקדושה, ומרחבי-פרדסים השתרעו לפניו עד מוצאי הירקון; על פני קהל ירוקים אלה היה שולח תפילתו למזרח, ובשבתות היה עולה למושבה ומצטרף לציבור הדל, אכול-הכפן, ומתפלל עימו בדביקות. פני האיש רזים היו, העת הרעה נתנה בו אותותיה.

וצבאות הולכים וצבאות באים ומגיפה הביאו בכנפי-בגדיהם רוחשי-הכינים, והמגיפה פשתה ואכלה גם בתושבים, והאיש חלה בחולי זה ימים מיספר, וימת. לקחה האשה את שני ילדיה, מסרה אותם לקרוביה, ותשוב לגור בצריף אשר בפרדסה, כי אמרה לעבדו ולשומרו מפני קהל הדורסים והמהרסים אשר מסביב; חילות הצבא ובהמותיו החונים המונים-המונים בסביבה.

בבוא הערב עם רישרוש האוקליפטוסים בוואדי הקרוב, רישרוש כקול מים רחוקים בשטפם, היו יריות בודדות מתנפצות בביצה הקרובה, ובין ירייה לירייה נמשך קירקור-הצפרדעים, שליו וטוב. האפילה החלה יורדת. האשה צעדה צעדים רגועים, היא הקיפה את הפרדס פעם ושתיים, בדקה את המרחב בעינה החדה כעין זאבה, יישרה כלונס-גדר שמוט; מתחת אחד העצים התחמק תן ארוך-זנב. היא לא שמה ליבה אליו, כאילו היה זה כלב-בית. אישים התחילו מהבהבות באופק. מחנה הצבא העלה את מדורותיו. מנוחה ירדה עליה: כעת לא יינתקו עוד מחבלי-הגנים מסיריהם ואישם, ולא יחשבו על פרדסה!

היא נכנסה לצריף ומשהו מחמימות-בית עטפה אותה – חמימות מבטיחה לחם, תפוחי-אדמה, חמאה. כחול-עיניהם של הילדים, גם שק-הטלית-והתפילין של הבעל, שהיה תלוי בפינת הצריף, הישרה ביטחון ומשהו מקירבת-אלוהים אשר “לא יזנח אלמנה ויתומים”, ככתוב בספרים אשר בהם ידע לקרוא רק הוא, הבעל, אשר לא היה אהוב עליה וגם לא שנוא, זה אשר היה – ואיננו. האשה חלצה את מנעליה הכבדים ושכבה בטוחות על מיטת אלמנותה.


האשה שוזפה ורזתה מעבודתה בשמש וברוחות. בשבת היו באים אליה הילדים, והיא טומנת להם בקדירת-חרס דייסת תירס וחומוס, שהיתה מקבלת מערבים העוברים בדרך, תמורת ערימות תפוחי-זהב.

פצצות התעופפו מעל הפרדסים ובתי-המושבה בשתי-וערב וירקמו את המוות מעליהם. עמים נלחמו בעמים, נכנעו ונסו ובאו שליטים חדשים, ואלה כבשו את המושבה, ואולם בחיי האשה לא חל כל שינוי. חילות הלכו וחילות באו, היום הם חיים ולמחרת מתים – ומה ערך לעמלם של אנשים אשר לא ראו מוות פנים-אל-פנים? של אזרחים שלווים בבתיהם? – ופרי-עמלם, גני-שלווה אלה, הירוקים, מה ערכם ומה כוחם לעומת גל של זיעה, דם ורעב חי, שהציף את הארץ? כאין וכאפס המה: עקור ושרוף וחמם את הבשר העלוב.


הלמות-מקבות העירה בוקר אחד את האשה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר-הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות-הגדר. האשה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי-הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר-הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.

האשה, פרועת-שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת-יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט-לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאשה ולא להשחית את עמל-כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו-בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.


האשה שבה אל הצריף. כעת שמרה על גבולות הפרדס הפרוץ לכל רוח, באין גדר – שמרה לבל ייגדעו העצים ויקחו אף אותם להסקה; המחנה פישפש אחר כל כפיס יבש, שהיה כבר לבער, וגורלם של העצים הירוקים הולך וקרב.

לילה אחד שמעה קול-נפץ, גניחה וגדיעה. היא הרימה קול יללה, כשועלה מטורפת ששכלה גוריה – הגודעים נבהלו וברחו על נפשם כשהם סותמים את אוזניהם.

כעת עליה לשמור בשבע-עיניים: מחנה-פרשים חדש תקע את אוהליו במרחק צעדים מיספר מן הפרדס, על חלקת-בור שכנה, ואת סוסיו שלח לרעות בעשב ובעצי-הפרדס. מאז הבוקר מתרוצצת היא במנעליה אשר נקרעו, כשסמוכת אוקליפטוס כבדה בידיה. מגרשת מכאן – פורצים משם. כארבה הקיפוה מכל צד. יש אשר תשתמש במקל ויש אשר תרים את יללתה האיומה. זו המסמרת את השיער. המתפרצים, מדי שומעם אותה, יסתמו אוזניהם וינוסו כל עוד תישא אותם רגלם…


ובבוקר אחד ניעורה לקול מפץ של אש – ובצאתה מצריפה נדלקו עיניה הכבויות והחלו לבעור אף הן באש פראית. להבה עלתה בארבע פינות הפרדס. הם דנו את גן-עדנה באש: ענפים נחרכו, העלים התכווצו כשערות בהריחן אש, אבל העצים מיאנו להידלק. רק ספיח-עשב וכמה שיחים יבשים בערו. האשה חטפה כפיפה, מילאה אותה עפר והחלה זורקת לתוך האש. חיילים אחדים – ספק בצחוק ספק ברצינות, החלו לעשות כמוה, חייכו והשתאו לחרדה הזאת של האשה על רכושה עת חיים צעירים כשלהם נזרקים ואובדים בקלות כחפץ חסר-ערך.

מפוייחת ומיוזעת רבצה האשה כל היום על משכבה כנטולת-חיים. לעת-ערב קמה, רחצה פניה בדלי המים, גררה ומצאה את שק-הטלית-והתפילין של בעלה, את קומקום-הנחושת הנתון על שתי אבנים מפוייחות, את שמיכתה אשר תתכס בה, אגדה הכל וקשרה בחבל של קש, שהתירה מאחד העצים, ומבלי פנות ימינה ושמאלה עלתה למושבה.


ימים על ימים נקפו, שנים עברו, המלחמה חלפה, ילדי-האשה גדלו והיו לאנשים ויצאו בין הבריות, התעשרו וגם את האם פירנסו בכבוד – אך הפרדס עמד בחורבנו: לאט, לאט, פרצה לתוכו הביצה הקרובה עם כל משפחת שיחיה הפראיים והזוללים: טיון, דרדר וחורשף. העצים יבשו פה ושם. החלק החרוך עמד אף הוא, לא חי ולא מת. האדמה העלתה עשבים כאדמת-בור. אך מדי קיץ היתה האשה, אשר זקנה ונתכופפה עתה, חוזרת לפרדס כשמאחוריה משרך דרכו “פועל” אשר הביאה עימה “לעבודה”. בפקודתה היה הפועל פותח את צינור-המים, והזקנה, משולהבת וערה, היתה לה עדנה פתאום, כאילו עודנה במחסן-הפירות בעיר המזרחית, כאילו ליבלב סביבה הפרדס הצעיר, וילדיה התינוקות נושאים אליה עיניים רכות – והיא מתרוצצת בין שיירי הפרדס ומנצחת: “הנה כאן, פתח כאן, תן מים הנה!” – היתה קופצת בין השוחות והתלמים היבשים – – – השכנים, בעלי פרדסים פורחים, היו נדים לזקנה: “גברת! תטעי לך פרדס חדש, עקרי את העצים המתים. למה תייגעי עצמך חינם?”

בשומעה דברים אלה היתה נפעמת, עיניה היו מתחילות לשוטט על פני הפרדס, והיתה עונה במבוכה: "מה, מה לעקור? פרדס נפלא כזה: הרי הוא היפה בכל הסביבה – " והיא מילמלה לעצמה: “לא, כיצד? הן פרדסי נפלא הוא, גן-עדן הוא, רק נתעלף במקצת: מעט מים – ושב לחיות וללבלב…”


וכך נהגה קיץ בקיצו – הבנים לא מחו בידיה.


קיץ אחד לא באה עוד האשה להשקות את הפרדס. האם לקתה בשיתוק או נאספה ומתה? מי יודע כיצד נעלמה – הרי שכמותה משולים לזבוב שנפל לתוך שלולית וטבע בה, ואין איש שם לב אליהם. ואולי הובילוה בניה לקבורות כשאנחת-הקלה נפלטת מחזם, ונשותיהם צוחקות ומסלסלות בשערן?

העצים נאספו אחריה אחד-אחד, והביצה השתלטה על פני כל השטח.


*

נכתב לראשונה: 1934 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914–1930 לערך, ובעיקר בשנים 1917–1918, בהגיע הקרבות לפתח-תקווה, ולאחר שנכבשה על-ידי הבריטים. הסיפור נדפס לראשונה: “גליונות”, כרך א, חוב' ה (או ו), סיון תרצ“ד, 1934. שב ונדפס בנוסח שונה: “מאזניים”, כרך כ”ה, אלול-תשרי תשכ“ז-תשכ”ח, ספטמבר-אוקטובר 1967, עם הקדשה: “לפ”ת, ליום הולדתה התשעים“. שב ונדפס בנוסח תרצ”ד: “עתון 77”, פברואר-מרץ 1977. הנוסח שמובא כאן, ונכלל גם בקובץ “גן שחרב”, עמ' 143, הוא שילוב עריכה של שני הנוסחים הראשונים, שנעשה בידי המהדיר, ועל אחריותו.

לסיפור הזה, כמו לחלק ניכר מן הסיפורים שכתבה אסתר ראב בתקופת הפרוזה הראשונה שלה, בשנים 1932–1934, אין קשר ביוגראפי ישיר לה או למשפחתה; ואולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוזנחו רוב הפרדסים בפתח-תקווה, ולאחר המלחמה התברר לרבים מהאיכרים שהם שקועים בחובות כבדים. כך היה גם מצבו של יהודה ראב, אביה של אסתר. בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, בעמ' 165, הוא מספר:


באחד הימים [בראשית שנת 1918] יצאתי לבקר בפרדסי, לאחר שלא יכולתי להגיע אליו כחודש ימים. מצאתי חורבן. בית-האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית המנוע – נגנבו אף הם. הגדרות, הצינורות, תעלות-ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – לא היה זכר להם. רק מעט תפוחי-זהב נותרו על העצים. פגשתי שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים באמתחותיהם. פניתי אליהם באידיש-אנגלית: “מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!” אחד מהם ענה לי: “מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!” המשכתי להתווכח איתם אולם כשהמלה “פייט” התחילה נשנית בפיהם פעמים רבות – מצאתי לנחוץ להסתלק.

המלצות קוראים
תגיות