¹

אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.

ליד לוע-המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת-הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: “פרפטואום מובילה”. הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי-הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל-זאת, ואגל אחד בא ישר לעין. אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי-יהודה, כאן הם מתחילים, בבן-שמן, עם הגבעות, עם “גבעת השומר”, עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם-המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני “דום”, שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – “פתקים” לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.

הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא ‘מתה’ – " צועקת שריצ’קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.

לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי-חמצן על מצחי.

“מה קרה?”

“התעלפת.”

*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916–1917 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 17.12.1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 70. הסיפור מתאר את שהותה הראשונה של אסתר בבן-שמן, כפועלת, בשנת 1916–1917 לערך, ועדיין לא כמורה, כאשר שבה לבן-שמן בשנת 1919.