חדר-הרווקים היה מוארך, נמוך תקרה, ורצפתו יצוקה בטון שחור. מיטות הפוכות עמדו ליד הקירות, שש במיספר, כולן בלתי-עשויות, ועליהן כרים קטנים וסדינים צהבהבים, שריח זיעה ועשן סיגריות נודף מהם, מקומטים ומסובכים. ליד כל מיטה עמד כיסא, ועל משענתו נצטברו חולצות נקיות ובלתי-נקיות, מכנסיים של שבת ושל עבודה, וליד המיטה נעליים ועל ידן גרביים שחורות וצבעוניות, שריח של חלבון מקולקל נודף מהן, ריח חזק וכבד.

חדר זה הכיל שישה בחורים, פועלים בחווה, שונים זה מזה וגם דומים – דומים ברווקותם, בגעגועיהם לאשה ובהעמדת פנים שאין הם זקוקים ליד שלה.

בשתי הפינות, זה מול זה, ישנו “הרוסים” – חיים שקומתו בינונית אך עשוייה פלדה, שזוף ופניו רקועים וקשים; ומנדל, גבוה, בלתי-מהוקצע, לבן-עור, שערו אדמדם-כהה וכן גם עורו – המתקלף תדיר על האף, על הזרועות, על הצוואר, ותמיד יש לו איזה פצע מלא מורסה. קולו באס עמוק – והוא שר רומאנסים רוסים כזמר אופרה.

השניים חוזרים לחדר בשעה מאוחרת, ואולם האחרים מקדימים לשכב ובבוקר הם מקדימים לקום – אין להם עם מי לבלות את הערב; ואילו השניים הראשונים, אף הם עלובים מאוד, ואחר עבודת היום המפרכת מעמידים הם פנים זה בפני זה וכל אחד לעצמו – כאילו בילו את הערב בנעימים, אבל הבילוי מסתכם בשיחה חטופה ליד חלונה המואר של המורה, שיחת-סרק שיש בה גירוי יותר מהנאה.

המורה הצעירה מאוהבת, ואפילו חוה המבשלת שבמיטבח – יש לה חבר בעיר, וכל השאר נשואים, נשואים בחוזקה, ומתכנסים עם רדת הליל לבתיהם ומגיפים התריסים.

חיים מסתובב סביב ביתה של חנה החובשת, שחרחורת בעלת אחור ענקי ורגלי פיל. מה היא עושה כעת בפנים, מיישנת התינוק או לוטפת ראש בעלה העייף? – ליבו נצבט והוא מחיש צעדיו, מתרחק ועומד מתחת לעץ הפילפל, אבל מיד מתקרב שוב לבית – אולי לדפוק בדלת? – אולי יאירו פנים? – כואב לעמוד כך בפני קערה מלאה אושר בבית ולהיות רעב, רעב ככלב חוצות – מדוע לא לקח אותה בחוזקה בערב ההוא, היחיד, שהואילה לצאת עימו לחורשה – הקימה צעקה וברחה, הערב ההוא לא ישכח לעולם; הוא מוציא קופסת סיגריות, מצית אחת ומוצץ ומוצץ כתינוק שמוצץ את אצבעו, צחוק חזתי של אשה נשמע מעבר לתריס המוגף, הוא נרתח לפתע – זורק הסיגריה, ניגש לתריס, קופץ אגרופיו ועוד רגע ויהלום בהם – הוא מתאושש לפתע ובורח לעבר השדות, כולו מכוסה זיעה.

הוא דורך על טרשים, חושך, אפילו הכוכבים מסתתרים הלילה תחת ענני סוף הקיץ, ריח חריף של קורנית נודף מאדמת הבור שהוא דורך על שיחיה, טרשים ובורות ותלוליות של חפרפרות – הכל התאסף כאן והפך לו למוקשים, הוא נתקל, מועד, נכנס לבור, הולך הלאה, האדמה מתאנה לו, רוצה להמעיד, להפילו – השמיים נמוכים ואין רואים כוכב. צביטה בלב והעיניים בוערות – לא והיה לא תהיה – ולפתע הוא מועד ומשתטח מלוא קומתו על האדמה – היא מכילה עוד את חום השמש שספגה כל היום, היא קשה ומלאה חטוטרות, אבל היא רגועה, לילית, ועפרה ריחני – והוא נרדם, עייף.

עם שחר הוא רץ לחדר, מתרחץ, ומנדיל עדיין נוחר בפינתו.

“הה מנדיל, כיצד היה הערב?”

מנדיל מעפעף, מתמתח, מחפש מה לצידו – ויורק – "פו – חלום חלמתי, פויה, לצידי היא שוכבת, הממזרת האדומה – "

עיניו מלאות גידים, אומרים שהוא שותה – “פוי, טעם רע בפה – תן לי מעט גזוז מן הסיפון, חיים, אני צמא, צמא, מה השעה?”

האחרים בחדר צוחקים. הם רחוצים וכבר לבושים בגדי-עבודה נוקשים ולא-נקיים – שריח זיעה ישנה נודף מהם – “הה, נשים אתם מחפשים, הה? אין – אין נשים כאן, אזלו כבר, נמכרה כל הסחורה, הה, קומו הרומאניסטים – קומו הולכים לעבוד!”

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1919 לערך. נדפס לראשונה: “על המשמר”, 9.4.1990, לאחר מותה של אסתר ראב. הסיפור מתרחש בבן-שמן, כאשר אסתר ראב שימשה שם כמורה ב-1919. חנה החובשת כאן אינה בת-דמותה של אסתר, בשונה מאותה חנה, שהיתה בת-דמותה בסיפור “אביגיל וחנה”.