אדם – מה נשאר מאדם?

זכרונות בלב אנשים אחרים, וכל עוד אנשים אלה חיים, חי גם האיש שהסתלק, חי בזכרונם, לפעמים חי חיים יותר יפים מאשר בחייו הממשיים.

הכל מתנפה, ונשאר העיקר, הקווים הגדולים – מה נשאר מאדם בזכרונו של אדם אחר?

הטיית ראש מיוחדת, פישוק אצבעות – הברקה של מלה תמציתית – שקט של התרכזות רגעית – כך הוא עם ידידים ומכרים – שהלכו ללא שוב.

יעקב רבינוביץ –

הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע-עשרה, שמונה-עשרה – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי שקועה בעצמי, ואילו מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד, אדם יצור אפשר לומר –

לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל-מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפיה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.

בימים ההם קראתי את סוקראטס ומשהו מהפילוסוף החיוני הזה היה ברבינוביץ, והאש השקטה, שלהטה בעינו האחת, היתה בה [לא ברור] של חכמי יוון ויהודה גם יחד –

גו עצמות נתון בבגד בלה, ולא תמיד נקי, אך איזה טהרה נשבה ממנו, שכיסתה על הכל, על הכל –

*

נכתב: 1969 לערך. כניראה טיוטה ראשונה לרשימה “לדמותו של יעקב רבינוביץ”, שנדפסה ב“ירושלים”, שנתון לדברי ספרות ואמנות, תש"ל, ג-ד. 1970. היכרותה של אסתר עם רבינוביץ בגיל “שבע-עשרה, שמונה-עשרה” התרחשה קצת מאוחר יותר, ב-1913 לערך, כאשר היה מורה שלה בבית הספר החקלאי בפתח-תקווה.