רקע
אסתר ראב
"גליגאי" לפרנסוא מוריאק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

פרנסוא מוריאק, אחד מסופרי צרפת הגדולים בזמננו – שאינו נימנה במאה אחוז ל“באל קאנטו” של הסיפור הצרפתי, שאין בו מאותה קלות, שטף וגראציוזיות-הסגנון – אלא הוא ספוג יסודות דוסטוייבסקיים, ובאיטיות מכחולו החזק אין זכר ל“דרום” – כתב ספר חדש או ביתר דיוק נובילה, שיצאה לאור בהוצאת “פלאמריון”.

התנופה של מוריאק, שהיא של סופר בעל קנה-מידה אוניברסאלי, והדרמאטיות הטראגית שלו, עשאוהו לזר במקצת לעמו. הקהל הצרפתי אינו מחבב אותו מדי, “הוא רציני מדי, הוא כבד,” אומרים הצרפתים במשיכת-כתף קלה. הבהירות הקלילה התוססת של הצרפתים מסתננת אך בקושי לתוך ספריו כבדי-התוכן ומסעירי הנפש. יש בו מאכזריותו של אמן גדול, ובהלם פטישו היוצר אין מאומה מן החן הצרפתי הטיפוסי. מוריאק יוצר אנשים חיים ומפלצות חיות – הם חיים בכל רמ“חיהם, יצורי-אנוש המתלבטים ביצריהם וטובעים בים החיים כזבובים בתוך דבש. הם עולים ושואפים אל האור, והסופר מובילם בדרכים עקלקלות, זרועות חוחים – אל האור היחיד, אל הדת, או ביתר דיוק – אל אלוהים. ה”פינאל" הזה הוא טיפוסי למוריאק, אבל המטרה אינה חשובה כשלעצמה.


ברוב ספריו הוא מתאר את הפרובינציה הצרפתית, ודווקא הדרומית: נופי הגפן והקרתנות של העיירות האבודות שבצרפת, משהו אפור ונוגה מאוד עולה מציורים אלה. ויודע הוא את העיירה על כל גווניה וחצאי-גווניה. עושה הוא מלאכה זו באכזריות וביד חזקה; בעל-האחוזה הכבד הדומה לדוב בהוציאו את ראשו הקרח מתוך מעילו; אם-המשפחה הכפרית הכבדה, המחוסרת כל חן נשי, הסופרת את מעותיה ועינה פקוחה על בעלה ובניה, כדוגרת זעפנית. והצעירים, הבנים, המתחתנים לפי חוקי-הנדוניא – עושים חשבון: כך וכך הקטארים של גפן יתחברו עם כך וכך הקטארים של גפן. והנה זיווג.

מעטה החיבה הנודעת לטיפוסים אלה מצד הסופר, ואם אל טיפוסיו שבשנות העמידה אין לו חיבה, הנה למראה הצעירים מתחמם בו ליבו מזמן לזמן – וחיבה זו הוא מסתיר במעטה אירוניה קלה ועצורה ואצילה מאוד. מצד שני אין כמוהו יודע לצייר נער בגיל המתבגר, הנתון לייסורי “הסער והשאיפה”.


מקום מיוחד נועד לנשים ביצירתו. גאלריה שלימה של דמויות צעירות מאוד, צעירות-למחצה, ומזדקנות. כעין מעבדה של אשף שיש בה שורה של צנצנות מצנצנות שונות: יש כרסניות וכהות, ויש צרות ושקופות, ויש בדולחיות וניחוחיות כמו הנערה-הילדה בנובילה האחרונה.

ומצייר הוא את אהבתה האחת והיחידה של האשה לגבר האחד. וזאת הוא עושה בתנופה גדולה ובמעין רליגיוזיות, שמסתמן בה משהו מיסוד האהבה השמיימית.


ספרו האחרון “גליגאי”, שיצא זה עתה, עורר ביקורת קשה ב“בלאטר-פראנסאז”, וביקורת לגלגנית-במקצת וידידותית כביכול, מצד רוברט קאמפ ב“נובל ליטראר”. “גליגאי” הוא כינוי, כינוי לאשה-דחליל – אשה הבטוחה שבכוח רצונה בלבד יכולה היא לרכוש את אהבת הגבר אשר היא רוצה בו, אהבה הבורחת ממנה. ושוב הפרובינציה הצרפתית: האם אוחזת ברסנם של הבעל והבת המתבגרת: “מרי”. היא המחליטה את מי נאה לברך ועם מי נאה להיפגש. היא הקובעת גם בנוגע לחיי הבת – אך הבת משתמטת מידיה בהתנותה אהבים עם בן-הרופא ג’יל, למורת-רוחה של גליגאי, היא מורתה של מרי, בתולה-זקנה, מין ציפור שחופה, שצימאון החיים נותן בה אותותיו מכוח גזעה, גזע אצילים שירד מנכסיו – ואימה של מרי, נותנת לחמה הפלבאית, אומרת עליה: “מין רזון כזה! אבל הגזע, כן הגזע, אי אפשר לדעת היכן הוא מסתתר.”

גליגאי עושה קנוניה עם ג’יל, בנו של הרופא, שאת ניקולה חברו היא אוהבת ורוצה להינשא לו. הקנוניה היא מעשית למדי: תן לי את חברך, ואני אשפיע שתלמידתי תהיה לך. אינטריגה פרימיטיבית במקצת של מהתלה פרובינציאלית. אבל שתי הסצינות שבין שני הזוגות: מרי-וג’יל – גליגאי-וניקולה, הן בלתי-נשכחות. ואם להוסיף לזה את הטחת המכחול לתיאור האם, בהתקפת מחלתה הממארת, ואת האב לאחר קבורתה – הרי זה מעשה אמנות רב.

ג’יל ומרי נפגשים ערב-ערב גם כשהאם מוטלת על ערש דווי, אבל ביום הקבורה, בערב, לא ייתכן להיפגש. אך הם נפגשים משני עברי הנהר – הוא מצד אחד והיא בצד השני: כוחות ראשוניים, נמשכים זה לזה ונהר ביניהם – הם רואים זה את זה מרחוק, הוא בגדה האחת מדליק מדורה, והיא בשמלתה הלבנה מבהיקה לאור הכוכבים בגדה השנייה, ובסיגרית הדולקת שבידה היא חורתת בכתב-חרטומים בתוך ליל-הקיץ הבשום, מאותם הלילות, שאדם זוכר עד יום מותו.

הסצינה השנייה היא בין גליגאי וניקולה. ניקולה הבטיח לשאתה כדי שחברו הנערץ ג’יל יקבל את מרי. אמנם מסירות והקרבה זו מעוררות ספקות, והנה סוף-סוף מתקומם הבחור ומחליט לנער את גליגאי, אך היא אינה עוזבת את טרפה ונלחמת כחתולת-בר לאושרה. הוא מכה בגרזן על עורפה, הוא עורף אותה במילים – והיא תוקפת שוב ושוב עד שהוא מנחית את המכה האחרונה, המחסלת אותה. התאכזרותו של הנער לאשה השנואה מפתיעה, ונער זה הוא-הוא השה שמוריאק רואה בו עולה לאלוהים.


*

נכתב: 1952 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “הארץ”, 27.6.1952.

המלצות קוראים
תגיות