כשאתה עומד לפני הבדים האלה מתברר לך: אחד ענק לפניך – מתוח ושולח זרועות, נועז, טראגי ומזעזע. והקאליבר שלו מתקרב לזה של רמבראנדט.

הנושאים הם פשוטים, ועולמות שלמים גלומים בהם – סמלים הם, ויותר מזה:

על צלחת שלושה דגים מלוחים, או יותר נכון, דגים מתים – הם כל-כך מתים בחיוורונם הירקרק העצוב, ומשני עברי הצלחת שני מזלגות כמלקחיים שחורים אכזריים לוטשים עיניהם – אין אלה דגים ולא מזלגות – אלא – סיוט, ונושא הסיוט הוא המוות – ציפורני המוות שהאדם נאחז ביניהן ללא מוצא, לעצבות ולהצדקת הדין – הנה מה מלקחיים אלה עלולים לעשות לך – הנה כמו לדגים אלה – פגרים עצובים ומתים עד לזוועה –

תרנגולת שחוטה תלוייה ברגליה – וראשה למטה – חיוורת, אנושית, אין זו תרנגולת היעודה למאכל – זהו בר-מינן – מקורה פעור וזועק – למטה – מתחת למקור – ערימת עגבניות סמוקות סומק-דם משווע, סומק שהוא זעקה על כל הדמים הנשפכים בעולם – התרגשותו של הצייר היא גדולת-מימדים, כנה וכה יסודית – עד שהיא סוחפת אותנו עימו ללא סייג, ומשגעת אותנו לא פחות מאשר אותו –

הפסיון שכנפיו הגדולות הפרועות מספרות על גבהים לא-דווקא ממשיים – מונח מת כמלך נוגה על מגש השיש – שר את שירו המלכותי האחרון – כנפיים גדולות ופרועות אלה דראמטיות מאוד, ומספרות מה גדול ונוקב הוא האקורד בליבו של האמן, שעונה בהד אוניברסאלי כזה –

*

נכתב: 1952 לערך. ייתכן שאלה רשמים מנסיעתה לפריס בחודשי מרס-ספטמבר 1952 לערך. יש לבדוק אם התקיימה אזיי תערוכה של סוטין אצל שרפנטייה. הרשימה הזו לא פורסמה.