רקע
אסתר ראב
פריס בחודש מרס...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

הסינה העכורה מוליכה ומגלגלת זרמי מים מרופשים, סחף רב של שדות-חמר רחוקים שטופי גשמים רבים.

העצים על גדותיה ערומים, גזעיהם קטיפה שחורה וענפיהם ממעל – רקמת פיליגראן מסובכת וכלה בתוך הערפל שממעל. גשם ושלג יורדים לסירוגין. “נוטרדאם” מתנוססת מנגד ומסך של ערפלים כחולים חופף עליה.

זוהי פריס – פריס כמו שהיתה תמיד. ואולם העם היושב בה (להבדיל מן “העם היושב בציון”) נשתנה, למרות הוכחותיהם של כל חכמי עולם: ש“הכל שב כאן להיות כשהיה.”

ולא לוחות הזיכרון הצנועים – לחללים שנפלו בכל פינת רחוב – מספרים. אלא העם היושב בפריס נשתנה. דומה הוא ליחיד, לאחד אדם, אשר דבר-מה קשה מאוד עבר עליו והוא משתדל לשוכחו ואינו יכול. העליזות נעלמה, עליזות מעודנת והומור רוחני מאוד, הוא איננו – “הלך”. ובמקומו נישארה רק אדיבות קרירה. וזה לא צרפתי, כאן עברה עגלה כבדה והשאירה חריצים עמוקים בנפש העם הזה.

“אנחנו פחות ישרים כעת,” – סח לי אחד פשוט, בן העם: “שיקרנו והסתרנו כל-כך הרבה מתוך הכרח, וכעת אנו עושים זאת מתוך הרגל.”

לשם בעל חמש האותיות, אשר עלה לנו בדם ואש – אין מתלהבים כאן, מתייחסים בהסתייגות ולפעמים בחוסר חיבה. מי יודע, אולי שוב השיירים ההם, מישהו שנהנה כאן בזמנו מן ה“רכוש הנטוש” – אם כי על הקירות של בתי האולפנא ברובע הלאטיני, מצאתי כתוב בגיר: “לחיי היהודים” וגם זו לטובה – לפני שנים היה כתוב על קירות אלה, באותיות של קידוש לבנה: “הלאה בלום היהודי!”

אותן הכתובות הספונטאניות, שים הצעירים התוסס כאן מקציף ומטביע על הקירות, הן חשובות מאוד. הלוכסמבורג כולו מעורטל ודומה יותר ליצירה ארכיטקטונית מאשר לגן. “אין עלה על עץ”, רק רשת של קווים שחורים – רקמת שורות הכלות בערפל. אין סימן לפרח. ועצי התפוז, אשר עומדים כאן תמיד בארגזים, נעלמו – ודאי מתחממים ליד איזה תנור בימי סגריר אלה.

רק בשוק הזרעים המפורסם של וילמוראן מורגש כבר האביב: ייחורים ושתילים: שושנים, תות-שדה וגפנים ארוזים ומוכנים לשתילה תוך רגבי אדמה שחורה ודשנה, עטופים בקש כתינוקות מפני הקרה, ומאות ומאות חבילות של שתילי בצל דקיקים לשתילה (ולא לאכילה…) ופקעי-ענק של הדליה הצרפתית. והתרנגולות היפהפיות מחרישות אוזניים בקרקוריהן בתוך לוליהן הארעיים. וכלים מכלים שונים לעידור ולניכוש ולדלילה. כלי-עבודה מחכים לידיים, ומספרים על כפרים שמאחורי העיר וגם על גנים שבסביבותיה. אנשים עומדים וקונים עצי תפוח ואגס, שלמים, וכפתורי פריחה בענפיהם, מעמיסים אותם על גגות מכוניותיהם הפרטיות, מטפלים בהם בדחילו, עוטפים, מכסים ומובילים לשתילה בגניהם אשר מחוץ לעיר.

הכפר הזה הפורץ העירה – מתחיל כבר בבוקר עם ספל החלב החם, אשר ניחוח-פרות עולה ממנו – אותו ניחוח ששכחנוהו זה כבר.

על שולחנות המסעדות הפשוטות עומדים צרורות “נרקיס צהוב” ו“צבעונים” ענקיים בגוני פאסטל רכים כל-כך, שאתה רוצה למששם ביד כדי להיווכח אם אמנם פרחים טבעיים הם.

זוגות הנאהבים – אותה נקודת-החן על הרקע הפריסאי האפור – נתמעטו כמדומני, והצבע המקומי החזק של הנוער הלומד – נשתחק וקיבל צורה יותר אוניברסאלית, חלקה ומשופשפה.

ואף זה אחד השינויים.

*

השיעולים הם שפה – אל תשכחי – אסור להשתעל –

שטסר הוא קצר-קומה ולכן הוא שמח להרים את מקלו גבוה גבוה –

משהו נשתנה כאן מיסודו – העליזות עוד מתפרצת לפרקים אבל אין לה אותה בהירות ובלתי-אמצעיות שהיתה לה פעם – כפי הניראה שזה ללא שוב –

הרחוב אפור כשלא היה אף פעם – הרבה לבוש מרופט – והשחור המקובל נעשה ירקרק –

המלובשות היטב הן מעטות – והמלובשות לפי האופנה האחרונה – הן יצאניות –

עדרי מכוניות – מיליוני מכוניות פולטות אדי-רעל מגרים את העיניים ונחירי האף, אדי בנזין ועשן מהבערת עלים ואשפה בגן הלוקסמבורגי –

האנשים עצבנים, עצובים – רצים, הצעירים ממש עפים – בייחוד הנערות על עקביהן הגבוהים והדקים – כולן מצפצפות בקול דק – היות נשית עד לקצה היכולת – הינה האופנה, הן מכות עפעף, עליי לא, אבל משהו שטני מרקד בסביבות הפה – הפה התמים מוכן לפלוט חרפות באמצע הרחוב – ולהתיזן ישר לפני בן-הזוג – והלה – מחייך מסתלק – איש אינו שם לב, שמים לב רק לאשה היחידה – זהו משהו שהעולם חדל לסובלו לחלוטין – אם הם בשניים הכל בסדר ולו גם רבים – אם ובתה, שתי רעות, כל זה טוב ויפה ואולם אשה יחידה – “לא בסדר”, לא באמת לא בסדר –

מחר ערב סוכות אלך לי לרובע היהודים, כן, חדלתי לאהוב את הגויים, זאת אומרת הצרפתים –

עשיר הצבעים עומד ערמון כולו זוהר על רקע שחור של הבתים –

לרגליו האחו מוריק מאיר כקטיפה, ועליו זרועים עלי זהב שנשרו מן הערמון –


*

נכתב: 1952. תקופת ההתרחשות: אביב 1952. הרשימה נדפסה לראשונה: “הארץ”, 29.8.1952, למעט הקטע האחרון, מהכוכבית והלאה, תוספת שנמצאה בכתב-יד, כניראה מסופה של אותה תקופת-ביקור. בחודשי מרס-ספטמבר 1952 לערך ביקרה אסתר ראב בפריס לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, זאת לאחר שלא ביקרה בעיר מאז שלהי שנת ה-30.

המלצות קוראים
תגיות