אותו [האגם] ים אוורירי מופשט, כולו תכלת שאינה באה מלמעלה, תכלת שבאה כאילו מתוכו, אותם הרים ארכאיים מעברו המזרחי, הרים זקני-המצח, אשר היו יודעים לספר על מאורעות אלפי שנים אילו היה פיהם נפתח, ואולם פיהם קפוץ, רק מצחם מקומט וכל קמט, סיפור עתיק – [כנענים] עמים שחומי עור כבדים עטורי זקנים, עמים קלי תנועה מגולחים ואתלטיים, חיילות, של עמים אשר עורם כעין קפה מעורב בחלב, דקי גו הם, מעודנים, עונדי תכשיטי זהב מהודרים.

ותמיד איכר אחד עיקש – אם מעם זה או אחר, הוא העיקש האחד הקשור, הוא ובהמתו, למחרשה המושכת דרכה על פני קליפת הרים אלה, הוא האיכר אשר מכסה מזמן לזמן, כאשר ניתנת לו שהות בין מלחמות, הוא מכסה בחתימת ירק את מצחי ההרים [הנושנים] העתיקים האלה, גם כעת הוא עושה זאת. דבר לא השתנה מאז. כך יהיה לעולמים, השמש עולה, השמש שוקעת, והוא חורש וזורע.

[החרמון הצף] כאן לפני כך וכך שנים ישבו השניים, צעירים היו, כאן בדיוק באותו מקום על מעקה מרפסת זו נחה ידו [והאשה המזדקנת זוכרת] יד לא יפה, תפוחה, ורודה וצעירה כשל ילד, כסוסת-ציפורניים מפני הכוחות המתגעשים בו ללא מוצא. כתר השיער הזהיב לראשו, והעיניים היו שני אגמים צפים, טרופים, מוכי גלים, שמץ של קשר לא היה בין השניים ובכל זאת לא הירפו זה מזו שנים רבות –

*

נכתב: שנות ה-50 או ראשית שנות ה-60 לערך, אולי באחד מביקוריה של אסתר בטבריה. תקופת התרחשות הסיפור: שנות ה-50 או ראשית ה-60, אולי מתוך מבט של שנים רבות לאחור. בראש הדף נכתב: “קטע מרומן / פרק מסיפור”. אך לא נמצא לו המשך.