שני אחים, שני גזעים, שני עולמות – האחד מעשה מיקשה עשוי כולו בפטיש פסלים, והשני רישום גניאלי של צייר.

“הדוד הולך”. כבר מעבר לחלון תפשנו את קומתו הרזה הגבוהה ואת זקנו המתבדר, הנה הנה. בין-רגע הוא עומד במיטבח – מקום-מושב המשפחה – ורוח חדשה מנשבת על הכל.

לא תמיד היתה השמחה שרוייה מסביב שולחן זה שבמיטבח הגדול, וצרות מצרות שונות היו משרות רוח כהה וחורשות קמטים במצח: הפרי עומד ונרקב על העץ ואי-אפשר להוציאו לחוץ לארץ מפאת המלחמה; המנוע אינו “הולך”; המשאבה פולטת חול במקום מים –

אבל הדוד כאן: ומיד הוא משרה מין רוח נעורים פזיזה על הכל: אבא ואמא, שניהם, נידמה נטל של שנים נשר לפתע מעל פניהם. שלושתם משוחחים ביידיש אונגרית, כזו משונה. איש מאיתנו הילדים אינו מבין מלה, אבל למראה הצחוק של הגדולים רווח לנו פתאום ונתפזרו כל העננים.

ולפתע תופש הדוד כי אין אנו מבינים מכל הלצותיו, והנה מיספר מיוחד עבורנו, מעין “תוספת לנוער”:

הוא משמיט את כובעו קדימה על פניו, ובשרירי מצחו הוא מרקידו; עלה ורדת עלה רדת, זקנו מציץ מתחת לכובע, ואין גבול לשמחה ולשובבות.

פתאום הוא נעשה רציני ועיניו השחורות לוהטות באש שקטה ועמוקה. הוא היה מהלך בקלות כאילו על בהונות רגליו. אדוק היה, תמים ושלם באדיקותו, בעוד שאבא היה מלא ספקות וחורש-עמוקות במחשבתו.

כל מעשה גבורתו בראשית בניין המושבה נעשה בתמימות ושלמות של ילד.

אילן רב פארות, אהב את צאצאיו וראה בהם את כליל השלימות. בעוד שאת אבא שלנו קשה היה להשביע-רצון.

פגשתיו לאחרונה ברחוב בפתח-תקווה: מין שלווה אופפת אותו, הלבין כולו וקומתו שחה. העיניים עוד להטו בלהט שקט. מין אביר מימים עברו, אביר יהודי, ושק-טליתו מתחת לבית-שחיו.

*

נכתב: 1955. הרשימה נדפסה לראשונה: “הארץ”, 14.4.1955. משה-שמואל בן-עזר (ראב) היה אחיו הצעיר של יהודה ראב, ודוד של אסתר. הלך לעולמו ב-1955, והוא בן יותר מתשעים שנה.