חמישה בולבולים היו בקן שעל עץ האורן, אכלו ממקור אימם הבולבולה צייצו התקוטטו וגדלו – הפלומה הפכה נוצות והנוצות התקשו ועטו צבעים אפור נוגה ושחור מעין קישוט לראש ולקצה הכנפיים – וכרמז כלשהו על אפשרויות יותר משמחות – אשר בהן נחונו בעלי כנף אחרים – חתימת צהוב כלשהו כעין ערפל קל מוזהב על החזה וזה הכל וזה הכל – עצוב למדי אפור כיום חול, והחליל שבגרונותיהם אף הוא יכולתו היתה מקצבת שניים-שלושה קולות בסולם אחד וחסל – אין אין יותר בגרון זה – ולו יתנפח ויתפתח – זהו. כך עשאם האלוהים –

החמישה שחרו יחד לטרפם – קליפות שסק מבכיר, תפוזים שכוחים באמיר עץ תפוז, ולאחר מזה שזיפים מבכירים –

לאט גדלו ובגרו ונפרדו, בחרו בבנות-זוג ממשפחות בולבולים שבסביבתם ובנו קינים, מי על האורנים מי על הרימון המסובך ומי פשוט לתוך הגדר הבלתי גזומה הגדלה פרא.

רק אחד נבדל מהם, התבודד – והיה זה דווקא הכי חלש, קטן מכולם – ונוצותיו תמיד פרועות, לא הוד ולא הדר לו – אבל מחשבות היו בראש הציפור שלו – מקטנותו היה מקשיב לשיחות אחיו כשהוא עומד מן הצד שותק ומשועמם – ופעם ליבו המה בו, היה אביב והוא צעיר צעיר מאוד, הכל פרח מסביב, רקד השתולל משמחה – והנה אחזה בו השמחה, ליבו נתמלא עד גדותיו, ופתאום פתח גרונו ותקע בכל כוחו – אך מיד נבהל מקול עצמו, קול צרוד ועלוב יצא מתוך גרונו והוא נבהל והתכווץ לתוך עצמו.

*

נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך.