רקע
אסתר ראב
תולדות חתולה אחת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

 

א. קיקי כותבת זכרונות

"שכבנו בארגז, אמא ושלושת אחיי ואחיותיי, לי נשאר הדד הרזה, והיה בו מעט חלב – אחיי היו חזקים ממני ודחפוני מן הדדים המלאים – השאירו את הרזה, הדל, טיפות מיספר ליום – לא הצטערתי, דחפתי אותם, השתוללתי עימם, והיה שמח וחם – אמא לקקה דווקא אותי, הרזה הצנומה – בעלת העיניים הענקיות שבתוך הפנים הרזים –

"לפתע, יום אחד, הייתי בת חודש וחצי, הופיעה ‘בלולה’ (מדוע לא אקרא לה ‘בלולה’? היא קראה לי ‘קיקי’) – בלולה הרכינה את עצמה על הארגז, והסתכלה במשפחה שלנו; מיד קמה בהלה, כולם קפצו מן הארגז וברחו – אני נשארתי, הסתכלתי בפניה של בלולה, היה לה אף רחב ועיניה היו ירוקות, כאלה של אמא שלי – פתאום אהבתי אותה, היא שמה ידה עליי וזרם חם עבר אליי, כמו מלשונה של אמא, אבל פתאום רציתי להתגרות בה, קפצתי גם אני מן הארגז, רצתי והסתתרתי מתחת לספה – בלולה זחלה מתחת לספה, הושיטה אצבעותיה הרכות אליי, ואני נתתי לה לתפוש אותי – פשוט היה טוב להיתפש באצבעותיה.

"היה חורף. גשם ירד בחוץ. ובלולה הכניסה אותי מיד תחת מעילה. היה שם חם וריח נפלא בא לאפי, ריח בלולה, התכרבלתי והתחלתי לטרטר באפי מרוב נחת ושביעות-רצון –

“כשעמדה בלולה מלכת, פתחה את מעילה – והורידה אותי ארצה. נמצאנו במקום קטן חמים, מלא שטיחים, כרים – וגם הקירות היו מלאים מיני דברים יפים שאהבתי מיד, זה היה משעשע מאוד.”


 

ב. קיקי ונקיונה

קיקי גדלה ומלאו לה שלושה חודשים. היתה נקייה להפליא – עשר ביום היתה מתלקקת, הניקיון היה אור לרגליה – מעודה לא עשתה צרכיה בבית ואף לא בקרבתו, היתה הולכת למרחקים למצוא ערמות חול לבן בין הבניינים ההולכים ומוקמים בסביבה – פעם ארבתי לה וראיתי כיצד היא בודקת עשר בדיקות אם כיסתה את גלליה כחוק, מדי פעם הריחה וגוללה וגררה עוד חול על מנת לכסות ולכסות עליהם עוד ועוד –

ואל תצחקו, מאוחר יותר, כאשר היו לה כבר בנים, סרח אחד מהם ועשה את צרכיו על השטיח הפרסי – ואילו ראיתם אותה באותו מעמד – בבוז היכתה בכפה על ראשו של הגור המיסכן, פנתה לו עורף בשאט-נפש – ויצאה מן החדר – עובדה.

מיד לאחר שטיפת הרצפות וסידור הבית היתה קיקי נכנסת בהנאה גלוייה – מסתכלת סביבה ונהנית מן הניקיון והסדר –

היא ראתה הכל – ידעה לפי הלבוש אם אני מתכוונת לצאת מן הבית, ידעה לפי מראה פניי אם אני בריאה או חולה, ימים שהייתי שוכבת במיטה – היתה מסתלקת מן הבית ובאה רק לשעות מיספר, לשבת לידי, כאילו למלאת חובה – ולא ביקשה אוכל – אף ברמז קל, למרות שהיתה רעבה.


 

ג. קיקי והכלבים

סקרנות וכוח הראתה קיקי ביחס לכלבים. לא היה כלב שתפחד מפניו, וכבוד כיבדה רק את כלבי-הזאב הגדולים, והתייחסה אליהם ברצינות ובמרחק ידוע, ואולם את כל האחרים היתה תוקפת בלי יוצא מן הכלל, והללו היו בורחים מפניה ביללה – מה היתה עושה להם איני יודעת, התכסיס היה מהיר וקצר, יללת-כלב וזנבו בין רגליו האחוריות, והוא בורח –

פעם ראיתיה בסקרנותה בפני המוות – כלב צעיר שכב שרוע על המדרכה וישן באור השמש – היא ניגשה בסקרנות לאין שיעור, הסתובבה, חשבה אותו למת, אך הוא הניע אוזנו והיא נוכחה שהוא חי והלכה לה בשיוויון-נפש.

חתולים ברחו מפניה, רק אלה שרצתה ביקרם היו מתרפסים לה ובאים לשחק איתה.


 

ד. חתול שהיו לו עיני-אדם

לאדם יש לפעמים עיני חתול, אבל לא היה חתול שיהיו לו עיני אדם – עוד בהיותה גור היו לה עיניים אלה, הגדולות, הצהובות, שמתחתן האירה תבונה אנושית רבה. ואכן היו לה הרבה תכונות אנושיות. משהו מן המגע עם המין האנושי עבר אולי אליה בירושה מאבותיה, שהיו כפי הנראה מבוייתים הרבה דורות לפניה.

כן, היא היתה אישיות, ועם זה חיה לכל הדיעות, עם כל הפראות. הסגולות החייתיות שלה היו גם כן משוכללות לאין-ערוך יותר מאשר של חתול אחר בסביבה –

לבנה ופשוטה, עם כתמי צהוב ושחור אחדים, עם מיבנה גוף לא-גזעי – ורק [הפנים היו מראים את נפשה] שהיתה נפש ומוח חושב.

בראשית חייה לא הראתה חוכמה יתירה, בייחוד ביחס להגנת חייה עצמה, תמימה היתה, וכל מעייניה במשחקים, בכדורים, בפרפרים, ברמשים, בזיקיות, בפינות הבית; סקרנות של ילד היתה בה לכל הסובב אותה – וכבר בראשית חייה – יחס לאדם, ותמיד היחס הנכון –

היו בין באי-ביתי אנשים שונים, ביניהם בתולה זקנה אחת ששנאה חתולים, מיד הרגישה קיקי שאשה זו אינה ממעריצותיה, ומיד עם בואה היתה מסתתרת מתחת לכיסא שלה, של גברת זו, וכשהשיחה היתה קולחת ועירה ביותר – היתה קיקי שולחת בלאט את כפה, עם ציפורן חדה, אל רגלה השמנה של גברת זאת, וקראק – פצעה וקרעה את הגרב היקרה; צווחת הגברת – וקיקי נמלטת החוצה, כשזנבה מורם לעל בתנועת ניצחון – כדגל.

לעומת זה לאדם אחר – איש בשנות העמידה, שקט ותרבותי – היתה נטפלת מיד, בחיבה מתחככת ברגליו, ומתפללת ללטיפות ידיו הגדולות.

והיו כאלה שסתם לא שמה לב אליהם, ישבה והקשיבה בנימוס לשיחת האנשים – הביטה לפניהם של כל אחד ואחד, ואפשר היה לחשוב שהיא מבינה דבריהם, ממש כך כפי שאתם שומעים, אבל כשישבתי עם אורחיי על המרפסת, והסיחותי את דעתי ממנה יתר על המידה – היתה לפתע נתפסת לקינאה, רוח-תזזית נכנסת בה – והיתה מתחילה לעשות כל מיני מעשי-קונדס על מנת למשוך תשומת-לב אליה, ממש כילד בן-אנוש – נתלקחה בה הקינאה – והיא החלה מהלכת כמוקיון על מעקה-הברזל הצר של המרפסת, ומביטה בגניבה על הרושם שהדבר עושה על האורחים, כמובן שהדבר היה משעשע וכולם היו מתחילים לצחוק – ואז באה על סיפוקה, ובקשת עצומה – ששום חתול בן-גילה לא היה מסוגל לה – קפצה לתוך הגן; הקפיצות שלה היו מדהימות, לפעמים נראתה כמו עפה באוויר, צרור לבן שעף כציפור – מעודי לא ראיתי שום חתול אחר מבצע קפיצות כאלה.

בחינוכה לא היקשתה עליי כלל – היתה לה תפישה מהירה וזיכרון נפלא, פעמיים-שלוש הוריתי לה לא לעלות על השולחן, וזה הספיק – אף מכה אחת – רק קולי היה חזק ומצווה: “לא לעלות על השולחן”, “לא לנגוע בדגים”, “לא לנגוע בבשר” – וזה נחקק כבאותיות-אש במוחה הצעיר ופעל עד יום היעלמה –

ריעותיי היו צועקות: “אוי החתול נכנס הוא ילקק לך” – ואני וקיקי היינו מחליפות מבטים ומביטות עליהן מגבוה.


 

ה. ויום אחד קרה אסון

ויום אחד קרה אסון – ילדים הם אכזרים וגם מקנאים לפעמים, שאוהבים כל-כך בעלי-חיים ובזה כאילו גוזלים משהו מהם – שמעתי מן המרפסת את קולה של קיקי, היה לה קול שאפשר היה להבחין בו מבין מאות קולות – היא קראה לעזרה בייאוש, במצוקה איומה – התחלתי לענות לה בכל כוחותיי – “קיקי!” – ואז נשתתקה ושמעתי צעדי בריחה של ילדים – לאחר שעה קלה באה הביתה: היא הלכה לאט, לאט, והיה בה משהו שיש באדם לאחר שנפגע בגופו או ברוחו, מין אכזבה רוחנית מהולה בכאב פיזי, וגם רצון להסתיר כל זאת ולתת לעצמו ארשת של מה בכך. היא עלתה על הספה, שהייתי ישנה עליה – וזה היה אסור לה לעשות לפי חינוכה, שכבה ועצמה את עיניה.

היא שכבה ללא ניע שעות אחדות, ואחר מכן התחילה להשתעל ועיניה התחילו להבריק. ראיתי שקיבלה חום, אפה היה חם, שערותיה נדפו חום והיו פרועות – היה ברור שהיא נפגעה בריאותיה, העמדתי לפניה קערית חלב פושר אבל היא לא נגעה בה, היתה נתונה כאילו בעולם אחר –

החלטתי לתת לה משהו להורדת החום – היו לי טבליות אספירין – פתחתי ביד אחת את פיה וביד שנייה תקעתי לה טבלית אספירין לתוכו וסגרתי אותו בחוזקה – “קיקי לבלוע!” אמרתי לה בחוזקה, והיא בלעה.

כל אותו יום שכבה ללא-ניע ואני עברתי לישון על הספה שבחדר השני – בלילה גנחה והשתעלה ממש כאדם. כיסיתי אותה במטפחת צמר וירדתי כמה פעמים בלילה – המטפחת לא נעה והיא היתה מכוסה בה ונשמה כבדות.

בבוקר נתתי לה שוב טבלית באותו אופן, הפעם התנגדה במקצת אבל בלעה.

יומיים שכבה ללא-ניע, ביום השלישי ירד החום והיא התנועעה במקצת, פתחה את עיני-האדם שלה והביטה בי בתבונה כזאת, שהחרידה אותי, היה בהן צער, אכזבה וגם תודה לי – ממש – לא היה צורך במילים, כל-כך ברור היה המבט וגם ההתנהגות – היא היתה כנועה ושקטה, ומילאה אחר כל ההוראות שלי – ללא התנגדות, באמון ובשקט גמור, בלעה טבליות, לקקה לקיקות אחדות של חלב פושר, שכבה מכוסה כילד.

ברור היה: היא ניצלה ממוות. כוונת הילדים היתה להורגה במכות, ואילו גופה החזק עמד לה והיא נשארה בחיים – אבל ליקוי נשאר בה. מדי חורף, בגבור הקור – היתה נתקפת בשיעול והייתי משכיבה אותה ונותנת לה אספירין, וכמו בפעם הראשונה נשמעה לי בכל –


 

ו. אהבתה אליי הלכה וגדלה

אהבתה אליי הלכה וגדלה מיום אל יום – קשה לתאר כיצד דבקה בי עד שהיתה לי הרגשה שזה גלגול של איזה נשמת-אדם; כשהייתי הולכת מן הבית היתה רצה אחרי ככלב והיה צורך לגרש אותה בצעקות, להחזירה הביתה – “קיקי הביתה!” – היו הילדים מחקים אותי מרחוק – והיא שנאה ילדים עד יום היעלמה – היה לה שיעור באכזריותם, היתה ממש בורחת מהם, וההיפך היה ביחס לאנשים מבוגרים – היתה בודקת טיבם בסקרנות רבה ובוחרת ביניהם ידידים וסתם אנשים.

אל חברה-שכנה הייתי מרשה לה לרוץ אחרי – בצידי-הדרך, בקפיצות בין הגדרות, וכשקרבתי לבית החברה היתה מתחברת אליי – מתאמת צעדיה לצעדיי ונכנסת יחד איתי בגאווה מלכותית כנמר צועד, החברה היתה דואגת לצעצועי-הנוי באצטבאות, אבל קיקי היתה יושבת ליד הכיסא שלי – בגאווה ובחן, ומקשיבה לקולי –


*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1960–1964 לערך. פורסם לראשונה: מאזניים, דצמבר 1993, כסלו תשנ"ד, ללא הקטע האחרון בהערותיי המתחיל במילים “כאשר היתה אסתר נוסעת.”

במכתב של אסתר ראב לראובן שהם, מיום 4.9.74, היא כותבת: “נברתי בניירותיי, ונתגלו לי פנינים ששכחתים ובכתב-יד שהוא עדיין לא זה שאני משתמשת בו כעת ותרגומים לצרפתית ומצרפתית – התחלה של ספר על ‘חיי חתולה’, וגם הרבה דברים שהדפסתי…”

ב“התחלה של ספר על ‘חיי חתולה’” כוונתה כניראה לדפים אלה: 3 דפים תחת הכותרת “קיקי כותבת זכרונות”, אשר לפי צורתם נכתבו כניראה בראשית שנות ה-60; ועוד 5 דפים תחת הכותרת “תולדות חתולה אחת”, כאשר על גב עמ' ג' ישנה טיוטה של מכתב, כניראה לשר החינוך יגאל אלון, על מות ש"י עגנון (ב-17.2.70) וזה קובע את זמן הכתיבה לפברואר 1970. איני יודע אם המשך הסיפור אבד, או שלא נכתב מלכתחילה.


אסתר ראב אהבה מאוד חתולים, והחזיקה בדרך-כלל חתולה בביתה, תמיד רק אחת, ולכולן קראה בשם קיקי, והיתה לה שפה מיוחדת לדבר איתה, וזו שישעשה אותה בבדידותה. לנו זכורה היטב קיקי שליוותה אותה בשנים 1960–1964, כאשר אסתר שבה לגור ברחוב אלתר מיהוד בפתח-תקווה, לא רחוק מבית-הוריי. קרוב לוודאי שזוהי החתולה המתוארת כאן, שהיתה מלווה את אסתר מדי בואה אלינו, או יושבת בחיקה בבואנו לבקרה.

יום אחד סיפרה לי אסתר: “קיקי מאוד לא שקטה, הגיעה עונת הייחום וכל הזמן היא מסתובבת בחוץ עם הזכרים. כדי להרגיע אותה נתתי לה טבלית אספירין.”

“החתולים בחוץ בטח מאוד הודו לך, דודה אסתר,” אמרתי.

“מדוע?”

“מעולם לא קיבלו חתולה רכה כל כך!”

אסתר מאוד כעסה על דבריי אלה.


כאשר היתה אסתר נוסעת, נהגה החתולה לבוא לבית-הוריי. אם איני טועה לקחה אסתר עימה את החתולה לכפר-יחזקאל, לאחר שעזבה את פתח-תקווה בקיץ 1964. במכתב (גנזים א-7267) לרבקה גובר, שנשלח כניראה מכפר-יחזקאל בחורף 1964, מתייחסת אסתר לאותה חתולה:


בדבר בואי יש עיכוב, אל תצחקי, החתולה שלי המליטה ואיני יכולה לעוזבה – אין לי מקום עבורה, הייתי רוצה לתיתה לאיזה משק – זו ברייה נבונה ויפה, צדה עכברים ולפני חודש הביאה לי נחש ארסי שהרגה אותו – רגילה היא להתהדר לפניי גם בעכברים שהיא הורגת מבלי לאכול אותם – היא אוכלת לבן וגבינה לבנה ושיירי-אוכל – אילו יכולתי למצוא לה מקום באיזה משק היתה מביאה תועלת רבה – לי קשה כעת להחזיקה – אני נוסעת לעיתים – קרובות – מוכרחה אהיה לקחתה איתי לנהורה – ולו יכולתי למצוא לה משק שמה – היה טוב, אל תלעגי – לקחתיה גור וקשה לי להפקיר אותה סתם – אעשה עוד כמה נסיונות לסדרה כאן – ולא אביאנה איתי.

המלצות קוראים
תגיות