הן היו ארבע. באחת התחנות בין תל-אביב לחיפה עלו לאוטובוס. השעה היתה מוקדמת למדיי. מיד הרגשתי באטמוספירה מיוחדת שלהן: לבושות היו בחצאיות וחולצות, סידרו חפציהן בשקט וביעילות ושוחחו ביניהן. הן דיברו – לא צרחו צריחות היסטריות, לא זרקו ידיים ורגליים לצדדים בלי להתחשב בצפיפות, שערן לא הפיץ ריח שומן ישן – עקב תסרוקת המגדל שקשה להחזיקה רעננה.
זו שישבה לידי הוציאה ספר קטן והחלה לקרוא בו. מתוך הרגל העיפותי עין על הספר – היה זה סידור תפילה קטן בכריכת-עור. לאחר רגעים מסרה אותו לחברתה על הספסל שמנגד, זו קראה בו וכיסתה עיניה בידיה ומסרה את הספר הלאה. איזה שקט השתרר ביניהן… חשבתי: מה טוב כשיש אלוהים בלב, ועוד אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אל ישן-נושן, אל הסבתות, והוא נתון בליבן של נערות פורחות אלה – זהו כפי הניראה שעצר את הקולניות וה“התנשיות” (מלשון אשה) המופרזת.
אבל באותו רגע חשבתי: אם בנות אלה הן חיילות-דת ולא חיילות צה"ל, חיילות של אנשי הפוליטיקה בדת – אזיי הרוח הזאת אינה תמימה כל-כך כפי שהיא ניראית; ומצב רוחי התקלקל.
לפתע הבריקה אסוסיאציה בזיכרון: אני בפריס בפעם הראשונה בחיי, בכיכר מרכזית – המומה מקצב החיים שסביבי. בכיכר עומדות שלוש נשים לבושות חלוקים כחולים ועל זרוען סרט: “חיל הישע”. שלוש נשים בתוך כיכר של פריס הסואנת, הרודפת תענוגות, עומדות ומדברות על אלוהים, ומחלקות קונטרסים, דברי אלוהים מודפסים. נכנסתי בשיחה עימהן – ופתאום, מתחת למעטה הפנים החסודות, הופיעה אל אחת מהן בת צחוק צינית לגלגנית, כאילו הסירה בלי משים מסכה מעל פניה. שמטתי את הקונטרסים לרגליה ונסתלקתי – – –
*
נכתב: 1963 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “דבר הפועלת”, שנה כ"ט, נובמבר 1963.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.