היתה זאת השנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, היינו רעבים למחצה, קרועים ובלואים. בקיץ לא היה ניכר הדבר כל-כך – היה לנו בד ערבי לבן טווי בארץ והוא מילא את כל מחסורנו – בסדינים, מגבות ואף שמלות-קיץ לבנות רקומות חוטים צבעוניים. היינו משקיעות את תאבוננו הצעיר בתחליף: להתלבש, להיות נאה.
אבל בחורף היתה הדלות עולה בכל כיעורה, בגדי הצמר שבלו במשך שלוש שנים היו מרופטים עד לזוועה, (ניקוי חימי לא היה בארץ), וקשה היה לחדש משהו עשוי צמר, היות והצמר היה מובא מחוץ-לארץ. המלחמה נתנה אותותיה גם בנעליים; לא היה עור בארץ, והנעליים אזלו. נתחכמו אחינו התימנים, ותפרו לנו סנדלים מעור עיזים או כבשים מעובד עיבוד כלשהו – כשחלק מן השיער נישאר על העור; עמדו ותפרו סנדלים (סנדלים תנ"כיים קוראים אותם היום), אבל בעצם היו אלה סנדלים בידואיים בעלי מסורת ארוכה, מדורות – שהביאו איתם עולי תימן. הם נתפרו בשכלול מה, הסולייה היתה מעור; הם סיפקו את צרכינו לחודשי הקיץ, אולם אנו העברנו בהם שתי שנים של גשמי-זעף, – ולא הצטננו ולא אירע לנו כל רע.
לי ולאחי הצעיר ממני היתה פלרינה אחת בשותפות, – זה היה מעין מעטה מצמר עבה וחם בלי שרוולים, הניתן על הכתפיים ויורד עד הקרסוליים (קראו לה גם שכמיה) ומגן מפני גשם וקור. היינו יוצאים בערב לפי התור, פעם אני ופעם הוא; הדבר לא עורר כל התרגשות – צחקנו הרבה על סידור זה.
יום אחד עמדתי בחצר, לאחר ארוחת הבוקר, וכרגיל שיפשפתי סירי חלב גדולים (מצרך החלב היה המצרך היחיד שהיה בשפע); חצרנו נתברכה באדמת קורקר, שיפשפתי בו את הסירים ושטפתי אותם מתחת לברז שהיה בחצר (במיטבח לא היה ברז); קרסתי על האדמה ושיפשפתי והנה הופיעה נעמי. זה היה ביקור-הבוקר שלה, בערב היתה באה שנית.
“יודעת את,” אמרה, “יש אסיפה בקלוב הפועלים וברל כצנלסון ידבר.”
“ובכן נלך,” אמרתי, “תבואי בערב.”
בערב נקשרו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. לקחנו את הפלרינה שלי, פרשנו אותה כאוהל על ראשינו והלכנו שתינו לאסיפה.
למחרת, בשעה הקבועה, עמדה לידי נעמי.
“יודעת את מה היה אמש?” אמרתי, “אליעזר (אחי) היה לו ‘תור’ והוא יצא לשמירה בלי פלרינה וחזר כולו רטוב.”
היא הביטה בי רגע, עיניה נתמלאו דמעות, הסתובבה וברחה. קראתי לה והיא לא ענתה.
בערב לא ראיתיה. וגם לא למחרתו. כעבור יומיים באה. ושוב אני קורסת כרגיל על הסירים. על זרועה היה משהו בצבע חום בהיר, עם בטנה של משי נוצץ. הסתכלתי – היה זה מעיל מהודר שכמותו לא ראינו זה שנים.
“מה זה?” שאלתי.
“זה עבורך,” אמרה.
“אבל מניין לך?”
“זה לא חשוב, לבשי, מהר, קומי!”
“השתגעת?”
“כן, השתגעתי – לבשי!” ודמעות עמדו בעיניה.
קמתי בלי אומר, ניגבתי ידיי בסינור ולבשתי את המעיל.
גמרתי בו את שנות המלחמה, וגם לאחריה עוד היה רב-רושם ורך להפליא…
*
הימים ימי גירוש תל-אביב, ימי מלחמת העולם הראשונה. המושבה הומה מפליטי תל-אביב, – כל חדר פנוי נתמלא, כל צריף, והסביבה רוחשת עריקים – “פראר”.
יום אחד מופיעה נעמי: “משפחת הוז נישארה בלי דיור, מה נעשה? צריך לעשות משהו!”
וכבזק צצה מחשבה במוחי: בית האריזה, ה“בייקא”, אשר בפרדסו של אחי. היה זה מיבנה אבנים מרווח, מכוסה גג רעפים, עם רצפת-פלאפונים ומתחתיו מרתף עם מיכסה בתוך הרצפה, אשר אפשר להרימו כדי לרדת למרתף השטוח במקצת. היה זה מעין בית-קירור טבעי בשביל פרי ההדר, במקרה שהמשלוח מתאחר לצאת. בימים ההם היתה זו המילה האחרונה של קידמה לגבי בית-אריזה מאוורר וקריר. הפרי לא נשלח לחו"ל בימי המלחמה, והבית עמד שומם בתוך הפרדס.
“אנו נבקש מאחי את ה’בייקא'!” (כך נקרא בית-האריזה באותם הימים).
ניגשנו אפוא לאחי, והוא מיד הסכים, אבל אנו לא הסתפקנו בזה; נעמי הלכה לביתה, להביא סמרטוטים שונים, ואני לקחתי שני דליים ויצאנו שתינו לפרדס, שהיה מרוחק למדי, וניגשנו מיד לעבודת הניקוי וה“ריהוט” של המיבנה. גילגלנו מחצלאות לפינה אחת, הוצאנו חלק מן הארגזים, מהם בנינו שולחן, כסאות, ספה אחת רחבה, שיפשפנו את זגוגיות החלונות בניירות העטיפה שהתגלגלו מסביב, שטפנו את הרצפה, ונעמי לא הסתפקה בזה – בפינה רחוקה בפרדס גילתה כד ערבי שחור מקווקו אדום, היא גם מצאה פריחת הדר על אחד העצים שפרח שלא בעיתו, מילאה את הכד מים, שמה בהם את הפרחים והעמידה את הכד על השולחן.
משפחת דב הוז התגוררה כל ימות הגירוש ב“בייקא”, ונעמי ואני היינו מבקרות אותם לעיתים קרובות. קרוב לסוף המלחמה שימשה ה“בייקא” מקום מיפלט לכמה עריקים חשובים, כמו דב הוז וחבריו, “הקצינים התורכיים” האחרים, שערקו מהצבא התורכי וערכו שם אסיפות אגב הסתתרם שם (אנו לא ידענו את הסוד הזה).
*
נכתב: 1966. תקופת ההתרחשות: 1917. הרשימה נדפסה לראשונה בחוברת: “נעמי גלבוע”, לזכרה, כפר יחזקאל, תשכ“ז. עמ' 23–26. נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי, נולדה בפתח-תקווה בשנת תרנ”ט (1899), והיתה חברתה-מנוער של אסתר. היא הזמינה את אסתר בשנת 1964 לעבור לגור בכפר יחזקאל. נעמי גלבוע נפטרה בכפר יחזקאל ב-ג' כסלו תשכ"ו.
נעמי היתה כבת עשר בהתייתמה מאימה, ואולי המעיל המהודר שהביאה לאסתר נותר בביתה מבגדי אימה המנוחה. אליעזר הוא אלעזר, אחיה של אסתר, שנולד בשלהי 1899 והיה צעיר ממנה בחמש שנים לערך. להשערתי מדובר ב“בייקה” בפרדס של יהודה ראב, אביה של אסתר, ולא של אחיה ברוך. מאחר שאסתר כתבה את הרשימה לחוברת בהוצאת כפר יחזקאל, שמייסדיו הם אנשי העלייה השנייה, רצתה אולי להעניק מעין רהביליטאציה לאחיה ברוך, שלדבריה לא סלחו לו אנשי העלייה השנייה על מה שניראה בעיניהם כיחסו השלילי לעבודה העברית.
ברשימתה “בסוף מלחמת העולם הראשונה” כותבת אסתר על אותה תקופה: “גולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזיי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.”
דב הוז, משה שרת (שרתוק) ומשה כרמי למדו יחדיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית “הרצליה”. אסתר היתה מאוהבת בנעוריה במשה כרמי. משה כרמי היה מאוהב בנעוריו ברבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, אשר לימים נישאה לדב הוז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.