לזכר משה סתוי (סטבסקי)

לידת אדם היא אפיזודה חשובה לו לעצמו הנכנס לחיים ולאחרים – הסובבים אותו.

מות אדם הוא אפיזודה רק לאחרים – הוא יוצא מתוך החיים – כאילו נוטה לשביל צדדי – ואיננו, ואילו הנישארים בחיים – מוצאים פתאום חלל ריק בחלקה שחי בה – חי לו אדם ליד שולחן כתיבתו ליד סדנתו – ואתה בטוח שהינו שמה בכל רגע אשר תרצה לראותו, ולפתע חלל ריק – הפתעה, שלמרות היותך מהרהר בה לפעמים – הנה תמיד הפתעה רעה קשה – איננו, דבר לא יועיל – רצונך להנעים לו זמנו לטפל בו, לתת לו חיבה – הכל לשווא – איחרת – ברח, ואיננו –

ומביט אתה סביבך ומהרהר כמה זמן אראך עוד אתה? ואת? ואני? כולנו בני-תמותה – הגיל מדובב –

ורוצה אתה לתקן משהו לזעוק הבה נחזיק איש ביד רעהו נהיה טובים ויפים זה לזה כי מה בצע בכל המהומה? אם לב אינו מדבר ללב?

יבלענו הנצח וחסל –

רגילים לשבח את המת –

ואולי יש כאלה שכאילו מחכים בכדי שיוכלו לשבח אותם – לאחר שנסתלקו, כי בחייהם מפריעה הקליפה הקשה היומיומית ואילו כשזו נופלת ונטמנת באדמה – עולה הרוח – טהורה מאזיקיה החומריים, והנך רואה את התוך את העיקר שהיה באדם זה – והנה היא מלאה אורה יפה –

מה קשה היה האיש בחיצונותו ומה רך ורחום וסנטימנטלי בתוכו –

ככה אתה מהרהר בסתוי אחרי לכתו – דמות זקופה, עזה תוקפנית ולוחמת, לוחמת בסביבתו בביתו בעמו, קפדן רב צדדי הוגה ומגיב בסערה על כל הסובב אותו –

וכשהכוחות הולכים וכלים, מסתירים זאת, ושואגים עד לרגע האחרון כאריה פצוע –

*

נכתב: 1964. תקופת ההתרחשות: 1964. רשימה בשם: “משה סתוי, שלושים לפטירתו” הודפסה לראשונה ב“דבר”, 24.7.1964, לזכרו של הסופר משה סטבסקי-סתוי (1884–1964), שהיה ידידה הנאמן של אסתר ראב במשך שנים רבות, ונפטר ב-24.6.1964. הנוסח כאן מובא במקורו מהעיזבון, וניראה לי נכון יותר לסגנונה של אסתר, לפני העריכה.