בחייו של אדם, יש שרואים אותו ממרחק לא נכון, כלומר, קרוב מדי, ואזיי כאילו מצויים בתמונה קווים עקומים, כתמים שונים ופרטים שלא נתמזגו. אבל כשהכל נגמר, ואתה כבר מרוחק מאותו אדם – הנך רואה נוף שלם, מואר באור הנכון. ניצב לפניך סך-הכל של חיי אדם זה, ואתה רואה אותו כפי שהיה באמת.

הדבר יכול להיאמר לגבי נעמי גלבוע במיוחד, כי נעמי היתה קשה לפיענוח, טיפוס של אדם מיוחד, מאלה שאינם נימנים בתריסרים.

היא לא היתה אדם הרמוני. הכל תסס והתערבב. היו בה קווים שבלטו מדי, וקווים נעלמים מדי. אדם לא רגיל במעלותיו ובמורדותיו, ועם זאת אדם בעל משקל ותכונות תרומיות.

היתה בה מידת-רגישות מיוחדת להכיר אנשים, מעין כשרון לגלותם ולרתקם אליה ולשמור להם אמונים. ידידות עם נעמי פירושה היה – קשר לכל החיים, למרות ריחוק במקום ובזמן. והקשר היה מלווה הבנה עמוקה וטקט מרובה – תכונה שהיתה מפתיעה בה נוכח מזגה הסוער.

נעמי היתה אדם שידע לשאת בקשיי גורל. עוד בילדותה, כשנתייתמה המשפחה, הוטל עליה תפקיד האם – והיא עשתה הכל בקלות ואף בהומור.

כרבות מבנות גילה נסחפה בזרם העלייה השנייה ובין אנשיה מצאה לה ביטוי כאדם וכאשה. רבים זכו בעידוד ובעזרה מידה. בזאת ממש לא ידעה גבול.

את דרכה סללה לה בעוז-רוח ובסערה. מעטות הנשים אשר היו מסוגלות לעבור את דרך החתחתים בה עברה נעמי ולצאת כמנצחת. מנצחת מפני שבכוחות עצמה גידלה בנים לתפארת; מפני שבציפורניה החזיקה במשק אשר ניבנה באדמת-בתולה.

אף שהיתה רגישה וחמת-לב ידעה גם לקפוץ אגרוף ולגלות כוח רצון של ברזל. החיים חישלוה, אך גם התאכזרו לה ואיכזבוה מרה.

באחרית ימיה, כאשר ניטל ממנה כוח-הדיבור, היא לא נכנעה והיתה מבטאה עצמה בצעקות שהיו כהטחה כלפי שמיים. אך היא ידעה גם לחייך חיוך רך ומלא אורה, חיוך ההולם את נשמתה היפה.

*

נכתב: 1966. הרשימה נדפסה לראשונה בחוברת: “נעמי גלבוע”, לזכרה, כפר יחזקאל, תשכ“ז. עמ' 21–22. נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי, נולדה בפתח-תקווה בשנת תרנ”ט (1899), והיתה חברתה של אסתר מנוער. היא הזמינה את אסתר בשנת 1964 לעבור לגור בכפר יחזקאל. נעמי גלבוע נפטרה בכפר יחזקאל ב-ג' כסלו תשכ“ו. אסתר כתבה לזכרה שני “שירי סוף” שנדפסו ב”דבר", 4.4.1966.