א. העם ואופיו    🔗

הרושם הראשון: עם פזיז, קולני, מדבר בתנופות-ידיים ובהעוויות פנים, עליז, אוהב בדיחות, צוחק ושר בקלות – אולם אם תסתכל מקרוב – תבחין בקמטי-דאגה בפנים, בייחוד בפני הנשים, לבושן רחוק מהידור ואפילו לא מגיע לדרגה משביעת-רצון ומתקבלת על הדעת, הן בטיב והן בטעם, לעיתים הן נושאות אל ראשן משאות בדומה לערביות במזרח. הנשים עובדות יותר מן הגברים, זהו הרושם.

הם ים-תיכוניים כמובן – לפרקים נדמה לך שאתה בביירות או ביפו העתיקה. גורם לזה גם סיגנון-הבנייה, שהוא דומה כמעט בכל ארצות הים-התיכון. הרחובות הצרים, החצרות הסגורות, הרעפים האדומים ומרזבי-הגשם שהם מפח, ומשמיעים לעת-גשם, מנגינה ישנה של ימי הילדות.

העם הוא עם איכרים פשוט ובריא, שותה את יינו האדום, מלווה בכמויות ענקיות של נקניק ובצל ולחם אפוי-למחצה, רק ברומא יש שארית “פטריצים” רומאים (הכת השולטת ברומא העתיקה), מטופחים, אצילים ומשכילים. יש להם גאווה חבוייה, שיש בה מן הרומאיות (שיירים), אבל כלפי-חוץ הם חביבים ומאופקים, רובד-הקטוליות הוא שיכבה עבה של אופי העם הזה, הפשוטים ביותר, מרגישים עצמם: לב ליבו של העולם הנוצרי ו“הפפה” (אפיפיור) הוא נעלה מכל – אדיקותם חזקה ופעילה ומורגשת בחיים וברחוב – כנסיות – בכל פינה! מלאות המוני מתפללים, ומחוסר מקום פנימה – הם כורעים על מדרגות-הכנסייה בחוץ, ופעם, בשומעי תפילה ישירה ונגינת-עוגב נהדרת (היה זה באך) נכנסתי לכנסייה – ומיד נתבקשתי לצאת – כי אינני משתתפת בתפילה. דבר כזה אין בצרפת –

אין הם גזע אחד – יש שחורים כערבים ויש לבקנים, בהירים, זו ודאי תוצאת הפלישות הענקיות בסוף ימיה של רומא – פלישות של “ברברים”, “הונים”, “גוטים” ו“קלטים”, והתערבות עמי אסיה ואפריקה, אשר בימי גדולתה של רומא “שיעבדה” היא אותם, ולאחר-מכן היו לאזרחים רומיים והתערבו בתוך העם.

ב. פגישות עם יהודים    🔗

בערב תשעה באב ביקרתי בבית-הכנסת הנהדר שבפלורנץ, שוחחתי עם הרב, שדיבר עברית רהוטה – אמרתי לו: "אני חשה באנטישמיות כאן – "

הוא הודה – "כן, יש אנטישמיות רק מאחרי מלחמת העולם השנייה – " הוא לא פירט, ואני שתקתי.

עמדתי לפני דלפק בבנקו די סיאנה, על מנת להחליף דולרים בלירטות איטלקיות – לפניי עמדה אשה אחת, רק אחת, ולכן לא נדחקתי ל“תור” – עמדתי במרחק-מה ממנה – לפתע נכנס גבר אחד ביני ובינה, ובהיותו בעל היקף ניכר – דחף את שתינו – ואני שוב התרחקתי וחיכיתי, והנה שלף האיש את דרכונו ובחגיגיות גדולה הניחו על הדלפק. הסתכלתי בדרכון – אנגלי – משהו זע בי – הוצאתי את דרכוני, הנחתי אותו על הדלפק – מתחתי את קומתי והרימותי ראשי – ברגע זה הסתכל האיש בדרכוני – נע פתאום אחורה בפנותו לי את מקומו – אמר לי באנגלית – “עברי קדימה בבקשה – את מישראל?” והחל להצטדק על שאינו נוסע לישראל, יש לו אח בקבוצת גן-שמואל, והוא מבטיח לי חגיגית שבפסח יבקרו הוא ומשפחתו בישראל – הודיתי לו על אדיבותו והלכתי לי.

שלוש נשים עומדות באמצע שדרת-הטיול שליד בארות-שתיית-מי-הרפואה ומדברות בקולי קולות יידיש – בניב פולני – ניגשתי ואמרתי להן: “אני יהודייה – נשים יהודיות? מניין?”

“אנו מבלגיה,” חייכו.

"ואני מישראל – "

ענן עבר על פני האחת, והרגשתי מבוכה ביניהן. אולי היו “יורדות”. אמרתי “שלום” והסתלקתי.

ג. פגישות עם לא יהודים    🔗

משמצאתי חדר סוף-סוף, ירדתי מעגלת מרכבה, הרתומה לסוס אחד, המקובלת במונטיקטיני, נכנסתי לאולם הפנסיון, וקיבלה את פניי בתה של בעלת-הבית, שדיברה צרפתית בניב איטלקי, והיות והניב שלי נקי מכל השפעה של שפה זרה, חשבתני לצרפתייה, והכריזה בחגיגיות: “גברת צרפתייה באה אלינו, והיא תביא לנו מזל!” – כי הפנסיון היה ריק עדיין, היתה זאת ראשית העונה.

זה שיעשע, אבל כשנתתי לה את הדרכון שלי, על מנת שתרשום אותי בספר האורחים – עקבתי אחריה, רציתי לראות מה יהיו פניה לכשתראה שאינני צרפתייה – פניה קיבלו ארשת קפדנית ובלתי-נעימה, אך מיד התגברה – כי כסף הרי זה כסף! והאיטלקים אוהבים כסף יותר מיהודים.

מאז הייתי מיד אומרת שאינני צרפתייה – “אבל זה לא ייתכן!” – ובכן, זה ייתכן –

ובכל מקום אשר צריך היה להראות דרכון – היה הדרכון שלי מעורר מורת-רוח, עובדא –

רק השוודים, זוג זקנים גבוהים, איש ואשה לבני-שער, כשני אילנות מכוסים שלג – נהרו פניהם, חייכו והתעניינו בארץ, שאלו על מלונות, על ערים, על מקומות, לקחו כתובתי ונתנו לי כתובתם. וכן עשו הגויים הארגנטיניים: דיברו בהתלהבות על הארץ, וידעו כל הנעשה בה, עד הקונפליקט בין בן-גוריון ואשכול…

ובכן, אני קוצרת מחמאות – והדרכון שלי?

לחצתי את תיק הניילון אשר מתחת זרועי על צלעותיי, והרגשתי בכריכה הקשה של הדרכון הנתקע בצלעותיי כזרוע יקרה – והיינו שנינו “בסדר”.

*

נכתב: אוגוסט 1966, כניראה במונטיקטיני, איטליה. תקופת התרחשות הסיפור: 1966. באב תשכ"ו, אוגוסט 1966, נפטר אחיה הצעיר בנימין, הוא אבי, מהתקף לב. זה היה בשבת בבוקר. כל נסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחרון אחיה, עלו בתוהו. אך ביום ראשון אחר-צהריים, אחרי ההלווייה, היא הופיעה בביתנו, ישר משדה-התעופה. לימים סיפרה על כך לישראל הראל, בראיונו עימה. כיצד חשה לפתע, במונטיקטיני, שאחיה נפטר, ומיהרה לחזור ארצה. על חווייה זו כתבה לימים את השיר “בשורה”, שהוקדש לזכר אחיה בנימין.