יוסף אריכא נתן לנו ספר שלא בכל יום אנו זוכים לשכמותו –

הספר בנוי רבדים-רבדים, מחולק לפרקים, וכל פרק נדבק כשלם ליצירה רבת-תנופה ועניין – ובארכאיות וביריעה הרחבה מזכירה היצירה הרבה פעמים את “סלמבו” של פלובר.

צירו של הספר – אלכסנדר הגדול, המלך הכובש, וסביבו פרסקות גדולות – תפאורות אדירות, וטיפוסי-אנוש על הרקע, טיפוסים רבים, מהם מצויירים לכל פרטיהם ומהם רק רישום מרומז – אבל בראש וראשונה סופר המלך, קלייסטנס.

הספר נקרא בתחילתו באיטיות, ואולם לאחר פרקים אחדים – מתחיל הקילוח הולך ומתגבר, מרתק, וכך בקרשצ’נדו, עד לפרקים האחרונים של הספר שהם הטובים ביותר.

טוב היה לרכז יותר את התחלת הספר על ידי זה היתה היצירה מתעלה.

הצדק והאמת, שהם נושא יסוד ליצירה זו, ושקלייסטנס מזכיר המלך וכותב ההיסטוריה הוא נושא דגלם – הם רק אמצעי בכדי לצייר אישיות נעלה, שלימה ואפית, במתכונת חכמי-יוון, אך אנושי, נושם וחי.

יציר כפיו של אריכא – שיודע במשיכת-קולמוס אחת – לצייר קווי-אופי עיקריים – שמעמידים אנשים חיים לפניך, שכן צייר גלריה שלימה של טיפוסי-מישנה מסביב למלך וסופרו. דווקא הציר של הספר, אלכסנדר, הפורטרט שלו לא עלה יפה, אינו שלם עד כדי תפיסה במבט אחד, גיבוב יתר של פרטים מקלקלים, תכונות וקווים; ואמנם קשה לצייר ענק כזה, ואילו אריכא הצליח לצייר את ההשלכה (הרפלקס) של ענק זה על סביבתו, את האור המסנוור שהוא משליך סביבו, כמו “אבק” מטריד, מתקתק, עד לשיעמום ומורת-רוח לכל הסובב אותו; ואילו טיפוסי-המישנה – גווני-לאומים, המשתקפים בטיפוסים, שרי-הצבא השונים, כל אלה עשה אריכא בדקות ובאינטואיציה עשירה ונדירה.

הרקע ההיסטורי קצת מטושטש, וגם הסצינות של המערכות הגדולות אינן נתפשות בנקל, ואילו הדרמות הקטנות שבספר הן אבני-חן הפזורות לכל אורכו, בעלות רמה ומתח רב, ראויות להיות מומחזות או מועלות על הבד; בניין הסוללה של צור, החיילים בשריונות, הצירים של אלכסנדר, זקני צור – סצינות הציד של אלכסנדר והרמיליאוס, הצעת-הנישואין של אלכסנדר לתאיס, פגישת אלכסנדר עם איכרי-יהודה (לא במקדש), סצינה אחרונה זו יכולה להיות נובלה בפני-עצמה.

חטיבה אחרת בפני עצמה – תיאור החבורה האינטלקטואלית שבמחנה. כל אחד מהם טיפוס מיוחד – אך אדם חי, נושם, יצורי-אנוש מתנועעים, וקשה לשכוח אותם לאחר קריאה כי ההרגשה היא שהיכרת אנשים חיים ממש.

רק בתיאורי הנשים, גם “הטובות” וגם “הרעות” – חל משהו מפתיע ביכולתו של אריכא – חוסר צימצום, גם אשה אפשר לצייר בקווים מיספר כמו שמציירים גברים.

תיאורי המחנה חוזרים לפעמים על עצמם ממש באותן המילים – עד שיש חשק לדלוג עליהם וזה טעון ריכוז.

יפים ביותר תיאורי המחנה בלילות – האוהלים, פנים-האוהלים עם כליהם ואווירתם מזכירים את ציוריו של רמברנדט, תמונות-לוואי כמו הרוכל העברי, שהוא פרט קטן, והוא ציור מושלם מכל וכל.

היוונות בתור רקע מרוחקת קצת, ונתונה בכעין ערפל, והדבר מוסיף לעומק התמונה – מציאותה של היוונות בספר מתנהלת לאיטה אך מתקבלת על הדעת על-ידי הלשון שהיא ארכאית בהתאם לקצב העניינים – ונעה בין לשון חכמי-יוון ולשון חכמי-התלמוד.

ספר רב-עניין, מרתק, מהנה, עשיר במראות ובמאורעות, דראמאטי מאוד, וודאי שאפשר להפיק ממנו סרט רב-רושם.

*

נכתב: 1966 לערך. רשימתה של אסתר ראב על ספרו של יוסף אריכא “סופר המלך”, נמצאת בכתב-יד וכן בהעתקה במכונת-כתיבה. ניראה שהתכוונה לפרסם אותה בבמה כלשהי והדבר לא עלה בידה או שלא איתרתי את מקום הדפסת הרשימה. במכתבה ליוסף אריכא (גנזים א-54755), מיום 22.8.1966, מכפר-יחזקאל, היא כותבת לו, בין השאר: “שמחתי על מכתבך – על שנתת את ההזדמנות להביע לך את התרשמותי מ’סופר המלך'. זו היתה חווייה עבורי ואני שמחה להגיד לך זאת.”