מכל דרי הבית התיידדתי עם הזקנה הנכה בלבד.

הבית היה מלא עולים חדשים – צעירים ובשנות העמידה ולכולם צימאון חיים מופרז – הרבה מזון! – אמרו העיניים – (ריח שומן מטוגן היה נודף מבעוד בוקר) – הרבה לבוש, ורוב גוונים ותכשיטים – כאילו אמרו לכסות על שנות רעב ומחסור, אבל הרעב בעיניהם לא נתכסה, הוא פעל על המוחות, על הרגליים, הכל התנועע וחי בריתמוס מוגבר לא טבעי – ולא שאהבתי חיים המפכים כמי-שילוח – אלא היה בבני-אדם אלה משהו – כאילו נפלה מעליהם איזו קליפה שהיא הכרחית לגידולם, יותר נכון כאילו סחטו מהם את מיץ החיות הרגילה, קלפו אותם מקליפה שאדם-רגיל מחונן בה באופן טבעי – כמו העץ הזה הגדל בחצר –

לא יצאו מכלל זה הילדים – למעשה היו שמנים וורודים אבל בעיניהם היה ידע-רב – לא ילדותי – כאילו עבר אליהם בירושה אותו היעדר של מיץ החיות הטבעי –

הזקנה צלעה והיתה נשענת על מקלה וכשהיתה סובבת לעיסוקיה במיטבח ובחדריה, היו נשמעות נקיפות-המקל בבית כולו –

מן המעודד – לא היה בדבר –

ואולם יום אחד ניצבה בפתח דירתה כשירדתי מן המדרגות – בירכתיה לשלום ואורו עיניה, עיניים מלאות תבונה וביטחה, ובפניה שום רמז למומה – עמדה כאשה צעירה סקרנית, מלאת הכרה עצמית, על פתח ביתה –

איני זוכרת כיצד אבל התחלתי נכנסת אליה, גרתי מעל דירתה, החדר היה מלא ארונות ספרים ותשמישי קודש מכסף טהור ורהיטים כבדים עמדו וסיפרו על מסורת ארוכה של חיי אנשים יהודים – לא היה כאן דבר מחיי הארץ החדשים מלבד המקרר החשמלי –

ראתה הזקנה את עיניי המשוטטות על פני החדר ומיד הבינה – ובגאווה שקטה החלה מגוללת לפני פרשות פרשות מחייה. דיברה עברית ליטאית רהוטה בלתי נמלצת – להיפך היה בה יובש מסחרי במקצת, ואובייקטיביות בלתי רגשית – שעשו את הדברים למעניינים כפליים –

כיצד עבדה בהצלת יהודים במלחמת העולם הראשונה – טיפוס – ורעב ונדודים ורדיפות – ולפתע נזכרה וזכרה משהו פרטי מאוד, שהגישה לי בחיוך ככיבוד ל“סופרת”, ופניה התיישרו מקמטיהם והעיניים האירו נעשו צעירות –

“הייתי מאורשת וארושי היה בחזית באביב שנה זו וזו, ולילה אחד נקראתי לחולה גוסס – ישבתי לידו עד שנסגרו עיניו – וכשיצאתי לקרוא לחברא-קדישא – הלילה היה חמים וריח לילך באוויר – יודעת את ריח לילך מהו? ופתע תקפו עליי, בכל המוות, געגועים עזים לחתני – הייתי בת שבע-עשרה – התחלתי לרוץ בכיוון לבית הוריי, ונפתעתי לראות אור בחלונותיו בשעה מאוחרת זו, וכשנכנסתי נפלתי לזרועות ארושי – – – עליו.”

מתחת לשכבת-אפר עבה עלתה נערה רזה, בעלת העיניים הפקחות, זהובות –

וכך נמשכה ידידותנו. האשה הזקנה נעשתה בשבילי פינת נפש ומקלט מה – מאווירת הבית שהעיקה במתיחותה החולנית – היה בין הכתלים האלה עבר מלא עניין ומסורת של עונג וחיבה לזולת – כתלי הבית הזה ידעו ידידות מהי, וכל הערכים האחרים אשר גדלנו עליהם, נתרכזו ונשתמרו בזקנה נכה זו, ערבי השבת היו היפים ביותר בביתה –

*

נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי שנות ה-60, אולי 1968, השנה שבה שבה אסתר להתגורר תקופת-זמן בקומה השנייה בבית ברחוב שפירא 38 בפתח-תקווה. ניראה שלא המשיכה בסיפור, או שסופו אבד.