רבקה יקירתי,

זה עתה קיבלתי את מכתבך, והצורך לשפוך לפנייך שיחי גדול: לא היתה עוד בארץ תקופה שבה נתפסתי בה לייאוש כמו זו שלנו. מצב הרוח רע – אנחנו בתחתית הסולם במקום להיות ברומו. העם הדברן, העז, השחצן, החמיץ את הקריאה העזה ומלאת החזון והצדק: הארץ היא שלנו! אנו לא ידענו להציג לעולם את חזוננו, ובמקומו באו ארחי-פרחי, זייפנים ליבנטיניים, והשתלטו עלינו לפי רוח הזמן עם מלל ריקני שמשתדלים להצדיקו במניעת שפיכת דמים וצורך-הקרבה כביכול – מה קרה לנו?

ובייגין זה – אין לו יסודות איתנים לפאתוס שלו, ופתאום נידמה לי ריק, חלש, אובד עצות, נאחז בפראזות – הוי בן-גוריון אייהו? כל הביצועיסטים האלה, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם מרוב סבך ומלל – ומצד שני המידבר שהתעשר והחל להרים ראש כנחש שהכל כשר אצלו: עורמה, קלות של שפיכת-דמים ורברבנות ליבנטינית, ומתחת לזה עם צעיר, כן, הם צעירים וחזקים – איך הם מקבלים את הטכניקה בווירטואוזיות אמיתית – איך התקדמו בחקלאות ובתעשייה – ראיתי אותם בונים בית על יד דירתי (בטבעון), איזו יעילות, איזו זריזות – לא נוכל להתחרות איתם. אנו עייפים, זקנים. אני רוצה לאמר שהצעירים שלנו מזדקנים מהרה – יותר מאיתנו בדורנו-שלנו. הדור שלנו שומר על איזה עץ חיים, שניתן לנו על-ידי הנוקשות הראשונית.

לפעמים חבל לי שחיי הולכים ונגמרים. אילו יכולתי להתחיל מחדש, אולי הייתי מקדישה אותם לזעקה גדולה על זכותנו למולדת שלי באופן פשוט. נידמה לי שאף פעם לא עזבתי אותה, אפילו חייתי פה ושם מחוץ לארץ-ישראל, תקופות קצרות במרוצת השנים,

שלך,

אסתר ראב

*

נכתב: 1978. נדפס לראשונה בשם: “זעקה לזכותנו למולדת / קטע ממכתבה האישי של המשוררת אסתר ראב לרבקה כצנלסון – מיום 12.4.1978, מנווה-הורים בקריית-עמל”, “זאת הארץ”, 5.5.1978. דומני שאת הנוסח הזה שלחה הנמענת, רבקה כצנלסון, לפירסום על דעת עצמה.