זו לא הפעם הראשונה שפתח-תקווה מקבלת אותי –

הפעם הראשונה היתה לפני שישים שנה בערך –

אז קיבלה אותי העלייה השנייה, קיבלה בהתלהבות, בת שש-עשרה בערך הייתי, והתרועעתי עם בני-שלושים – אבל היו אלה אבוקות-אור מתהלכות: הרצפלד, אליעזר יפה, תנחום, ועל כולם ברל כצנלסון, בוועידות ובאסיפות.

הם נתנו לי את אמונתי בתיקון-עולם, בשיוויון ובאחוות-עמים – הלכה-למעשה, היתה זאת ארץ אחים, בהחלט –

את הציוניות ואת אהבת האדמה נתן לי אבי.

כעת אני עומדת לפניכם בערוב יומי ואת קציר-יומי זה אני רוצה להביא דווקא לפתח-תקווה, מקום בו נפקחו עיניי לראשונה; ולמקום בו בחרה ההשגחה העליונה לחדש את הקשר הראשון לאדמתנו העתיקה –

כאן צילצלו – פעמי-משיח – עת שהארץ עוד היתה ריקה –

וכעת משאלתי ממקום זה: הלוואי שיוקם כאן סולם, שראשו יגיע – השמיימה –

ואנשים מלאכים יעלו וירדו בו, אנשים טהורים, בונים שקטים ואמיצים – כאשר רצה האל לעשותם –

עם-ישראל נתן את האלוהים לעולם – ואת עשרת הדיברות, ושום מדע והמצאה לא יזהירו כמו עשרת הדיברות –

לא רכב ברזל נחוץ לעולם – אלא רכב אש-קודש – התעלות, טיהור הנשמות, לב חדש, עשרת הדיברות מחודשות וזוהרות יותר מכל לוויין – רק הם יביאו את גאולת היחיד – והעולם כולו –

*

נכתב: 1978. הרשימה פורסמה לראשונה: “עיתון 77”, אוקטובר 1978. דברים ללא כותרת, שהכינה אסתר ראב לומר בטקס שבו קיבלה את תואר יקיר פ“ת, באמפיתיאטרון אורון, ב-17.7.1978, קיץ תשל”ח. דבריה לא נאמרו כי לא ניתנה לה הזדמנות לכך, והם נמסרו לי על ידה לפרסום ב“עיתון 77”. ראה מכתבה אליי מיום 9.9.1978. “שישים שנה” זוהי לשון המעטה. אסתר היתה בת 84 כאשר כתבה דברים אלה. ואם מדובר על העלייה השנייה, היתה צריכה לומר: “לפני שבעים שנה בערך”. “בת שש-עשרה בערך” – זה נכון, והכוונה לשנת 1910, כשלוש שנים לפני הליכתה לדגניה, ב-1913.