א    🔗

כוחות אדירים מפעפעים בתוך סיפוריו של ברש: זוהי טירה ישנה אך יפהפייה ושובה-לב – הוא מרים משאותיו בקלות של וירטואוז בזירה, מפתחם, מביאם לקליימקס ככל שירצה – פעמים אחדות, אפילו, בזו אחר זו, הפגנת-כוח זו מזכירה את הקלסיקונים הגרמנים והצרפתים הטובים ביותר: מלבבים, פשוטים, הם ציורי-הנוף, ומוטלים לפניך בגודש ובהנאות-מכחול אדירות, המדהימות לפעמים, אבל אמת בהן, ריאליות חצובה – ואין לבקש עוד דבר – יותר משהוא נותן.

יהודים וגויים: כוח מול כוח, יסודות נלחמים ביסודות – התנגשותם – היא דרמה גדולה בידי ברש, ומתוארת באפיות רבה. למרות שעל היהדות חופפת מין קדושה, והמיית-נפשות ענקית, שנידמה לי שכזו ניתנה רק לפעמים לביאליק, ביחס לעם, המייה זו ניתנה לברש מעבר ומעל לכשרונו, מעין משק כנפיים, די לעקוב אחרי מנל’ה שלו.

בתמונות הזמן: שאול, תמונת החורבן, הינו סרט אדיר ומזעזע: ידע חדירה ודמיון אדיר, לצלול בתמונות אלה כמו באוקיינוס גדול, ולשכוח את כל השלוליות והנחלים המודרניים!

יש לו לברש גם קפריזות של גאון, המזכירות את רמבראנדט, נטפל הוא לפיגורה ומצייר אותה מכל צדדיה ובכל מצביה עד שהיא נעשית אדם חי – כמו אשתו המטורפת של מנקה, המחפשת את הילד האבוד.

ילדים בסיפוריו יש להם גוון חזק ומיוחד: רזים, חוצפנים, לבביים וחולמים, וחיוניותם היהודית המתפרצת –

ו“משרפה” זאת שהיא אפופאה פרימיטיבית של תיעוש, אכזרית ופשוטה, עם כל החיים הסובבים אותה, תמונות, תמונות של אנוש, מכונות פרימיטיביות ונוף טלול ועשיר – לפעמים נדמה שהוא גודש מדי, אבל לבסוף אתה בולע ובולע ורוצה עוד.

יהודים שתלטנים, קטנים וחזקים, והפוריות הזאת, דווקא מנל’ה החלש הרוחני נתברך בעדר צאצאים, וכיצד רוח התורה נושאת אותו ממקום למקום עד שהוא מתהפך למצפונו הרגיש של אביו – ובכוח זה הוא מגרש את הכוהן הגוי החזק והאקסטרווגנטי מנחלתו ובמקום הצלב והמטביל נכנס ארון-קודש קטן עם מטפחת של אשה יהודייה צנועה, עם צעקות יהודיות ומריבות וחוכמות יהודיות – המעבר הוא נפלא, ובאיזה פשטות וקלות והומור עושה זאת ברש – אבל רוח הקודש אינה סרה ממנו על-ידי כך.

כיצד הוא מתאר את הטיפוסים הדתיים של שני העמים, שחיים זה על יד זה – כי בעצם האמונה האלוהים אחת היא אצל בני אדם – נדמה לי שהעם הפולני יוצא נשכר מטיפולו העדין והאובייקטיבי של ברש, וגם זה מוסיף גוון קלאסי לכתיבתו.

*

נכתב: קיץ 1977 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, אוגוסט 1994, אחרי מות אסתר ראב. הרשימה נשלחה אליי בפברואר 1978. לכתב-היד צורף מכתב:

אהוד שלום!

אני שולחת לך רשימה[ת] הגיגים שנתעוררו בי עם קריאת סיפוריו של ברש – אני מתפלאה שהזנחתי אותו כמעט עד לידי שיכחה – מספר גדול – המודרנה ודאי שוללת אותו אבל הוא קלסיקון –

האם כדאי להדפיס זאת באיזה מקום או לשלוח אולי להופר[ט] – אחרי שתתקתק על המכונה – עבור שידור, רק לא ל“עיתון” [77] –

אני ירודה מאוד (אתה רואה את הכתב), הכוחות הולכים וכלים ואין כל מוצא מן המצב –

היו לי שלום וברכה

מתי תבואו?

כלתה נפשי לכך.

במכתב לראובן שהם, כניראה מט“ו בשבט תשל”ח, מרס 1978, כותבת אסתר, בין השאר: “בינתיים הוזמנתי על-ידי רשות השידור לראיון על אשר ברש, וכעת אני עוברת על משנתו והיא מעניינת גם לאחר שנים.”

ב    🔗

כוחות אדירים מפכים בתוך סיפוריו של ברש – הוא מרים משאות בקלות של וירטואוז מפתחם מביאם לקלימקס בלי כל עייפות ואנו עומדים בפה פעור בפני הפגנת כוח זו שמזכירה את הקלסיקונים הגרמנים והצרפתים הטובים ביותר

מלבבים ופשוטים הם ציורי הנוף שלו, כל-כך פשוטים וחזקים ומשכנעים – אין הוא שם לב לפרטים, יש שהוא מרבה בהם גודש צבעים על גבי צבעים בהכאות מכחול אדירות המדהימות אותנו אבל האמת וגם הריאליות כל-כך חזקה שאין לבקש דבר יותר מזה שהוא נותן

יהודים וגויים כוח מול כוח יסודות נלחמים ביסודות התנגשותם היא דרמה גדולה בידי ברש ומתוארת באפיקה גדולה ועל היהדות חופפת מין קדושה והמיית נפשות ענקית שנידמה לי שזו ניתנה לברש מעבר ומעל לכשרונו, מעין משק כנפיים החוזר “המינלה” אולי רק לביאליק היתה גישה כזאת

תמונות הזמן שאול –

תמונת החורבן היא סרט אדיר ומזעזע ותומכים אותן ידע, חדירה ודמיון אדיר משכנע

טוב לצלול בתמונות אלה כמו במי אוקיינוס גדול ולשכוח מי השלוליות והנחלים וגם הביבים המודרניים

יש לו קפריזות לברש של צייר גדול – הוא מתאהב בטיפוס של, למשל באשתו המטורפת של מינלה ומרבה לצייר אותה בכל מיני פוזות עצובה או שמחה רוגשת או נינוחה והיא אינה משעממת היא הולכת ומתחזקת ומקבל צורה של [פסל] סמל בעינינו

הוא מזכיר את רמבראנדט

*

נכתב: קיץ 1977 לערך. טיוטה לרשימתה של אסתר ראב על אשר ברש. מצוייה על צידו השני של דף בבלוק בעל כריכה כחולה, שזמנו כניראה קיץ 1977, זאת לפי טיוטת מכתב מתאריך 28.8.1977, המצוי בהמשכו.