לנערי רחובות ולנערותיה
"…ים גדול ונרחב, סוער ורועש – אך יפה ונהדר… – ואחרי הים?
"עיר צפופה וקטנה, שחורה מחוסר־אור, כבדה מרוב חום…
– ואחרי העיר?
"כפרים ערבים לעשרות, עם בתי טיח וטיט, עם ריח עשן ענפים־וגלולים השרופים באש…
– ואחרי־כן, מה יש עוד?
"מרחב מלא זיו, טבול בצחוק קרני השמש, מהול אויר נודף תמיד טריאות, צחות וכח…
– ולסוף?… מה לסוף?
“…מושבה עבריה!”
*
והכל פה אחד:
השמים יותר יפים, יותר בהירים ושקופים; החמה צוחקה וקויה מלטפים את הפנים ואת העינים המאושרות ממראה הסביב; האדמה רטובה, מפרפרת וכסויה דשא רענן, ירוק, עבות והכרמים, והשדות, והגנים כלם – מסודרים, חרושים, עבודים.
הנה־נא הגבעות כשהן מתרחקות ומתפזרות. הנה־נא הדרך העקלקלת, בהתנחשה לבקעה גנדרנית ושם, לא רחוק, ראי־כל הבתים מתגלה פתאם בעז. בין עצי קליפטוס וברושים ותותים הגגות מציצים באדמותם. לבן־הקירות והכתלים מבהיק ברבויו והתרנגלות המנקרות, על יד הבקר שחזר ממרעהו, נותנות למקום חן מיוחד, חן נסתר וטמיר כל־כך לעירוני מיפו ומירושלם.
ושמע: שם הבאר נותנת המים ושופכתהם לתוך ברכה גדולה; שם השקת רבת־השנים המשקה פרות ושורים; שם בית הכנסת הבנוי מקרשים זקנים ובקועים ופרוצים וממנו אך קט – בית־הספר גם הוא בחלונותיו הרחבים ובנשמתו החדשה, החיה.
והאכרים השבים מעבודת היום, שחומי הפנים, חרושי הזיעה, מפיקי התקוה והמרץ; והאכרות היוצאות לקראתם, דלי ביד, כד על ראש, לשאב מימי הבאר אף לחלוב הבהמה; והילדים היחפים כילדות, ברוצם עם מקלות ושוטים לזרז את כל העבודה הרבה, והצעירים בקומתם הנאה, והצעירות במהלכן התמור המתעתדים כבר יחדיו לטיול הערב הרגיל…
כל זה היש בעיר? לא, כי רק בכפר:
בכפר עברי.
*
ברחה לה יפה־פית היום.
רק רפרופי אורה האחרונים עוד גונו את הגגות האדומים ואת המרחב העצום וגם יחד. צבע כהה ונמחק כסה את צמרות העצים ואת הדשא הרך אשר מסביב, ובקרבה הקרובה, בין הבתים המתחבקים, תנועה של מנוחה המתה.
ויהי הלילה:
כל המנורות נדלקו, כל החלונות נלהבו – והחוצה יצאו הצעירים. הנה פני העלמים, למרות גֶלה הלבנה, שחורים משמש היום: עודם צעירים, עודם בני עשרים ופחות. הנה גם ראשי העלמות, בשערותיהן הפזורות, המגיעות עד למתן הרך: גם בהן שחקה השמש, גם את קויהן השחימה ותעיב. אך יפות ומתוקות כלן, נאוות, קלילות ומבטן האמרי מה קוסם…
וככה, שלובי יד ואחוזי מחשבה, יחדיו מטילים הם, צעירי הכפר: הוא והוא, היא והיא, הוא והיא, היא והוא, בערבוביה חמודה ומלאת חן. והולמים דבוריהם, ומכים כפטישים, וקורעים את האויר השוקט. ומרחוק תחזר תכופה בת־קול אטית, חזקה, רוניית ומעורבת בזמירתה של הטבע בליליותה.
ואתה הנכרי, אתה העירוני, הט־נא אזן והשאר תחת הרשם: שמות בריאים מפלשים בחלל, שמות מצלצלים כל־כך: עתיקים מאד, מזמנים רחוקים, מזכירי העבר המזהיר. מוזרים גם־כן, ורחוקים אף הם, יצירי הגולה הארכה ויפים ונאים, חדשים ורעננים, שמות של תקוה ותחיה: לאה! רחל! יוסף! אורה! בלהה! טובה! אסתר! אברם ונקדימון! וכל שם ושם כמו מתכפל, כמו מתחלק ומתפרד לאין־סוף שמסביב, כמו בורא ויוצר חדשים לרגעים ושב אז וחוזר, מכה והולם שוב, ומבשר עתיד לא תדע: זמירה! תקוה! חדוה! יפה! אמנון! חנן! חירם!
מתי? הגד מתי? מתי המתה הארץ משמות עברים כאלה? שמות שאינם ריקים, שמות שלא ימותו, שמות שתשמעם כעת לאלפים ולרבבות בכל פנותיה של ארצנו…
מתי? ענה מתי? מתי רעדה אדמתנו מצעדים חפשים כל־כך? צעדי עבריות הוללות, צעדי עברים שובבים, צעדים היודעים לטופף אמנם – אך לרעץ גם כן?
*
…רחוקים הם כעת, רחוקים מן הכפר, ועין המושב לא תראם. כי במרוצת רצונם ובהמית שאיפתם ערפו הגבולות מכבר. הלילה רחב, הלבנה רוממה, הטל על פני כל יורד. שם, על גבעה, שומירה קטנה מעידה כי יש עוד ישוב ומימין ומשמאל אילנות וצמחים מסתידים ברוח הקל.
הדליקם, עירוני, לך בלט אחריהם והאזן לכל הגה הנקלט באויר. לך ותפס מה תגיד הרחל לָאמנון, מה ילחש בלט נקדימון לתקוה, מה תלעג הזמירה ליפה, מה תצחק לאה לחירם. לך, עירוני, ושמע אל כל בטוי ובטוי, אל כל הצחוק המזרחי, אל כל הקללה ההוללה ואל שקשוק המעין, זה המעין העברי החי, בהשתפכו לכל צד. שמע ויפעם אז לבך מגאון אין קץ ואין די!
האח! מה מאשרים הם, כל אלה הבחורים והריבות, באותם הרגעים הנעימים. האח! אם לא גן־עדן מסביבם, אם לא כל שאיפתם לפניהם וחייהם האם לא כבר אתם?
*
…שרים הם כעת, שרים הם גם יחד, כי שבים הם אל הכפר פתאם. באשר חצות כבר הגיעה, תרנגול הרהיב לקרא וצפרדעים חדלו קרקורם. שבים הם בשורה, מלא הדרך כלה, עשרים שלשים יד־ביד, שלשלת אישית נפלאה: העלמות באמצע, ראש לכתף, כתף אל ראש, שערות בשערות נתונות, וימינה ושמאלה מהן, כבימי שולמית ושלמה, הצעירים הנאים, הבחורים העזים מוכנים להגן בזרועם.
כי מרגע לרגע גמל בפעמוניו וסוס במפרחותיו, עוברים; מרגע לרגע שתי עינים, שחורות כתהום, יוקדות כאש של בדויים נודדים ותאבנים, מרעידות את היפות וטורפות…
סכנה – ובכל־זאת אין דבר!
*
ושוב מתגלה הכפר בים הירח הלבן, והבתים כבר שקטים נחים. רק אל חלונות בודדים עוד נר קטן מהבהב, נר המחכה לנערות ולסודן. ותגדל אז השירה, שירה של גבורה, שירה של עז ואהבה. וירעד האויר מקולות ענוגים, בלולים בקולות נס עבים:
"שאו ציונה, נס ודגל,
דגל מחנה יהודה…"
הוי, אתם המאשרים שבבני ארץ־ישראל –
אתם האזרחים הצעירים!
*
הלילה לילה והסהר שואל:
– העוד לא נגמר, שובבים רשעים?
כי אויה – הפרידה מה קשה ומה נורא הפזור בבתים.
אך האם קוראה והאב גוער: צריך, צריך, צריך, צריך!
אז תחדל השירה ומלים חדשות באויר דורכות:
– שלום!
– שלום עד מחר!
– שלום וברכה!
– שלום ולהתראות באשמרת!
ונפתחים השערים, וסובבות הדלתות, ונסגרות השמשות וגם שארית הנרות תועם.
– שלום!
כי ישנה כבר הבחרות העברית.
־־־־־־־־־־־־
הס, עירוני, ואל תפריע הדממה, אל תגרה את הכלב, אל תנביחנו נבח.
הס, עירוני, ולך.
לך אל התאנה הקרובה, וכרע שם לרגלה; או אל הסכה בפנה, ורבץ על ספסל, ושכב־נא, וחשוב־נא, וחלם…
רק הס.
כי נרדמה כבר הבחרות החיה, זו בחרות המושבה העברית, זו תקות המחר הגדול.
דום וחלום!
־־־־־־־־־־־־
…הנה שבת העירה, ירושלמה העיר, ומה תעש?
– אזכר!
– ומה תזכר?
– את הימים ההם, עת נסעתי לשם.
– לאן?
– אל הים.
– ואחרי הים?
– לסביבה הערבית הכהה.
– ואחריה לאן?
– אל המרחב מלא הזיו, אל המרחב הטבול קרני שמש אוהבה.
– ואחרי המרחב מה תזכר עוד?
– מושבה עבריה!
־־־־־־־־־־־־
מושבה עבריה – הוי את הגבעונית, את היפה שבמושבות יהודה, על ירקרק גבעותיך ובין צללי בקעותיך – לעולם, לנצח לא אשכחכי:
את, רחבותי הטובה!
ב' אייר אתתל"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.