…אם כבר מלאים השמים רק ענני־עופרת; אם כבר סובלת הארץ אך אפלת ערפל:
– מדוע, מדוע לא יורד גשם?
…אם האויר מסביבי כלו קר ודוקר; אם הרוח מילל ומקפיא את דמי:
– מדוע, מדוע לא יורד שלג?
אז יצאתי החוצה – לא לעמד אל שער, לא לחזות אל טבע, כי אם לרדת העירה לעבודה. פני היו חמוצים: חפצתי שלג! למה יאמרו בעולם כי בירושלם אין שלג? אוה! דוקא, דוקא יֵרד השלג!
אתי זרם המון: יהודים לאלפים, חורים ורזים או שמנים ושחומים. ערבים למאות, כמעט בלי בגדים, ורגליהם יחפות. רוסים לעשרות, כלם עבים וגסים במוקיהם הצהובים וכפתניהם הרחבים…
…ונרים כלנו ראש למעל:
לא מאומה!
אז הפליטו היהודים: פלא! והלא קר כל כך'…
אז תמהו הערבים: איך זה? לפנים היתה אחרת'… – אולם הרוסים הזרים, הרוסים הכבדים עשו מעוג של לעג וימרמרו: “שלג בירושלם – איזה חלום!”
מה זעמתי אני נגדם!
*
תיף־תף!
זה היה פתאם – איש לא חכה, איש לא קוה; אלפי קולות קראו מכל עבר, קולות דקים, עבים, צורחים:
– שלג! שלג! שלג!
מגבוה נתכו ארצה רביבים קטנים, קרושים: הם היו מליונים, מחנה עצום, צבא בלי גבול. הם התדפקו במהירות לשמשות הבתים, הם הכו גגות, מטרונים, ראשים; הם כסו עגלות וצדי דרכים – ויעופו ברוח אנה ואנה: לאט לאט הלבינו הכל…
אהה! סוף־סוף – השלג…
– לא! זה רק ברד! רטנו הרוסים.
– לא! כי אם שלג! הרעימו הירושלמים.
והשלג ירד ירד…
*
אך היה צריך לראות את מחזה הרחוב: המון גדול נצפף בחוץ: גדולים וקטנים כאחת. הרוסים המעטים טילו בגאון – טילו ויראו באגרוף: “אין זה שלג רוסי!” הערבים הרבים אצו ורצו ובלשונם קללו את הטבע: “מה קרות הפתות!” ומפעם לפעם, מעת לעת העגלות כמו הבריקו, הסוסים כמו געשו, הגמלים כמו נדהמו: יחד הרגישו הם את דפיקת השלג:
תיף־תף! תיף־תף!
*
נשארתי ברחוב, הולך ובא: חפצתי אני לשמע הגיל, או האנחות, או התרעומות? חפצתי אני לראות פנים מאושרים או מתעקמים: מי מברך השלג, מי אותו מקלל ואויב?
לחנות־סחורה עמד עלם: עטוף מטפחת, לבוש מעיל. פיו צחק מתחת לזהב־שפמו: הרשע! מה חפץ הוא לעשות?
בידיו שתים מעך דבר מה: כנראה שלג שקבץ אל הפתח. בעיניו השחורות בקש בקש מאומה: כנראה בריה – מטרה לכדורו. ואעבר על פניו, ואסמן שלום… התשובה היתה: בום! אזני צללה מרגבים נמסים ומרעם המכה הגלודה. המטרה – הייתי אני!
לא התקוממתי ועברתי, כי זכותו היא זו מהשלג.
*
לחלונות פתוחים הרגשתי המולה: שם נדחקו ילדים לעשרות, אדומים מאויר־הגליד, ורועדים. אישוניהם המתגדלים הזהירו, ידיהם הנפוחות מחאו, ויחד התקוטטו ויריבו:
– איזה פרפרים יפים! הרהיב אחד קטן, בן ארבע ותלתלי־הליל לראשו.
לא! כלל! נזעקה קטנה, ותבערנה לחייה מרגש. לא! זבובים הם אלה, זבובים קטנים, שחורים!
האמללה! בקטנותה האיומה הבט הביטה היא רק לגבוה, ושם דמו אמנם הפתות למליוני טפות דיו, לגרגרים חשוכים, למין של זבובים קרים.
ואצחק.
אך כאשר חפץ “העולם הקטן” לצאת, לרוץ ולתפש “פרפרים” ו“זבובים” אז להם קראתי לבל יעיזו!
לא אביתי כי שלג יצננם – ואעבר!
*
על ידי, חרף הטיט, מהרה ערביה לכפרה: קומתה גבוהה, ראשה נטוי ועליו מונח סל. היא היתה האחרונה בין חברותיה, והשלג נלחם בה בעז:
משכתני, ואצעיד צעדי עם צעדיה.
את אנחותיה אז שמעתי תכופות, מזעזעות, קורעות. המסכנה: שמלתה היחידה חשפה את חזה, הורמה עד יותר מברכיה, והיה לה קר, כה קר, כל־כך קר…
ראיתי את זוג רגליה, ערומות, מבלי כל נעל ומבלי כל גרב. ראיתין – מי יאמינני? – יפות, חמודות. עגולות שתיהן, ומלאות בגובה, והולכות ופוחתות עד לכף. מבריקות שתיהן וורודות, ובריאות ביפין: שלג נמס עליהן, רוח נשב בהן – ותצעדנה!
מבין שניה שרעדו ומשפתותיה שסגלו יצאו:
– איזה שלג! איזה שד!
רחמתיה, נקרבתי אליה:
– שלום אחות!
לי ענתה באש־עיניה, במרירות־עָניה:
– שלום אחי, רחמני־נא!
– במה אחות?
– בחום, באש, בלהבה…
עמדתי נדהם, והיא צחקה. שניה נגלו אז בשיושן ועיניה דרשו אז גם חום, גם אש, גם להבה.
– חכי!
השלג ירד בלי הרף, פתה אחרי פתה, תמיד… השלג הרטיב את כסותה התכולה וידביקנה לעורה השזוף והמפרפר מחמדה מזרחית: היא סבלה בכל גופה הכביר… מה היתה יפה־פיה הרמאית הלזו באמללותה הרגעית: חמדתיה! נשיקה רציתי לתת לה – כן, לערביה! מה יוכל לעשות שלג…
ואתאפק:
– קחי־נא הסלע!
וממנה נקרעתי…
תיף… תף! תיף… תף!
*
והנה הבקיע קו־שמש: הוא קרע בחומו עבים. נגמר: שבו שמים, חדל כל שלג, חדל! – דמו לזהב כתלי הבתים, חזרו לאדום הגגות הגבוהים, נוצץ לו הטיט, יבשה כל מדרכה…
הרוסים עברו ויצהלו:
– זה לא היה כלל שלג! לו ראיתם ברוסיה…
ולעומתם הירושלמים:
– זה היה שלג, שלג רב ולבן, שלג וכל תענוגיו!
ואלה ואלה נעלמו.
*
ואני, בזהב הערב שהלך וגבר; אני, לאור הלבנה שיצאה ממואב עודני נודד ברחובות. כל זכר של שלג לא הרהיב את עיני. המקדש שחור כתמיד מנהגו, המואב במרחק לא החליף את תכלתו, ירושלם כלה שקטה וחמה, ואנכי המאושר מטבע זו ארצי מחזיר בדמיוני את מאורעות זה היום:
כדור… פרפרים… זבובים… ואלי דוקא וביחוד להב־עינים וקסם־רגלים של אותה אחותי הרועדה, זו הערביה היפה שלא אראנה יותר לעולמים…
הכל, הכל מפני השלג –
השלג שבירושלם!
כד' טבת אתתל"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.